האירועים, ההתפתחויות והחידושים במדינה מואצים, במקביל לשינויים ולהתהפוכות באזור ובאזור הרחב. בין יום שלישי – מועד הישיבה הראשונה של הממשלה – לבין יום חמישי – מועד הישיבה השנייה – בעניין בלעדיות הנשק בידי המדינה, או סוגיית פירוק נשק ההתנגדות, או המסמך האמריקאי בנושא זה, בלי קשר לשם או להגדרה, קיימת סוגיה בעייתית, תקועה או שנויה במחלוקת בין הלבנונים.
סוגיה זו עולה לרמת אתגר קיומי לכל לבנון, ואף איום קיומי, עם החרפת ההפרות הביטחוניות, ההתערבויות, הלחצים והתכתיבים הפוליטיים.
ההתנגדות במסמך ההסכמה הלאומית
במסמך ההסכמה הלאומית, שפורסם בשנת 1989, נקבע שללבנון הזכות לנקוט בכל הצעדים לשחרור האדמות הכבושות מהכיבוש הישראלי. הטקסט ברור ומפורש, ואינו נתון לפרשנות. זהו מסמך מַאֲחִיד לאומי, שהביא לסיום מלחמת האזרחים הלבנונית.
הוא מפנה אותנו לשתי דרכים בלבד: דיפלומטיה או כוח – ואולי שילוב ביניהן. דיפלומטיה אינה בעלת משמעות או ערך בלי כוח פיזי – צבאי או כלכלי. הכוח, בתורו, מוביל אותנו לשתי אפשרויות: הצבא או ההתנגדות העממית – ואולי שניהם יחד. לפיכך, ההתנגדות העממית היא בחירה, אפשרות או החלטה לאומית, פוליטית, חוקתית ומַאֲחִידָה, הנשענת גם על הלגיטימציה הבינלאומית והחוק הבינלאומי, תוך הפניה לזכות הלגיטימית להגנה עצמית ולזכות הטבעית להתנגד לתוקפנות חיצונית. זו האמת, ורק האמת – ואינה בגדר דעה אישית.
הממשלה הלבנונית והמסמך האמריקאי
הממשלה הלבנונית אישרה את מסמך הדרישות האמריקאי, בהסכמת כל החברים הנוכחים, בראשות נשיא הרפובליקה ג’וזף עאון ובהשתתפות ראש הממשלה נואף סלאם, לאחר ששרי הצמד השיעי פרשו מהישיבה הראשונה ביום שלישי, ולאחר מכן חמישה שרים שיעים פרשו מהישיבה השנייה ביום חמישי – במהלך 48 שעות, או פחות מ־72 שעות.
בלט במיוחד העיקשות בצעד זה – צעד נמהר, חסר אחריות ואינו תמים, ואף בולט וחשוף. בכל מקרה, מדובר בהפיכה פוליטית לכל דבר, בניגוד למאזנים, להסכמות ואף לאמנות ולבריתות. הדבר התרחש תחת לחץ חיצוני, ואף איומים גלויים, מצד גורמים זרים המעורבים בעניינים הפנימיים והריבוניים של לבנון – ובראשם האמריקאים, האירופאים, הישראלים והסעודים.
סוגיית ההתנגדות וסוגיית המאחידה
זו אינה הפעם הראשונה שבה המדינה חווה תסריט מסוכן שכזה, שעלול לעבור מהפלת הממשלה פוליטית אל עבר פיצוץ ביטחוני, תחת לחץ ציבורי – על רקע הפילוג העמוק, עמדות מגזריות ואזוריות קיצוניות, והקשחת העמדות, ההצהרות, ההחלטות והמגמות של השלטון הנוכחי.
ברור שראש הממשלה נואף סלאם הוא גרסה שנייה של פואד סניורה במטה הממשלתי, ומשחזר את אותה חוויה; אך הנשיא ג’וזף עאון אינו כעמיל לחוד בארמון הנשיאות, לא מבחינת הניסיון, ואף לא מבחינת העמדה והרקע.
כך, המדינה חצויה ברגע פוליטי היסטורי, עדין ורגיש, בנוגע להמשך קיומו של נשק ההתנגדות, בלעדיות הנשק בידי המדינה, וסוגיית המַאֲחִידָה – כלומר האיזון והשותפות בהחלטות בנושאים גורליים, כאשר מרכיב פוליטי־חברתי מרכזי במדינה – שהוא הכוח הפוליטי והבחירתי הגדול ביותר – נמצא תחת מטרה או ניסיון חיסול פוליטי.
לבנון בין הממשלה, הצבא וההתנגדות
הממשלה העבירה את הבעיה להקשר אחר, ואולי אף מנסה לגרור את הצבא לעימות עם ההתנגדות – מהלך שארה”ב וישראל יקבלו בברכה, כמו גם כוחות פשיסטיים, נאציים ושוביניסטיים של הימין הקיצוני, וכן מחנה “הקו הישראלי” בלבנון – מחנה פוליטי והיסטורי שקיים במדינה. זהו צעד הסלמה חסר תקדים, שאם יצליח, עלול להטיל את כולם לתוך תהומות הפילוג, הכאוס והלחימה הפנימית.
האחריות מוטלת על מי שקיבל ומקבל החלטות וצעדים שאינם מתוכננים או מחושבים – או שהם מכוונים, אך אינם לאומיים ואף לא רציונליים. האחריות מוטלת גם על ההנהגה, הצבא וההתנגדות, למנוע הידרדרות אל האסורות, שעלולה להביא לנפילת המדינה ואף לנפילת הארץ.
יש לציין נקודה מסוכנת במיוחד: האפשרות שאחד מאויבי לבנון – במיוחד ישראל, ואולי אחרים – ינצל את המצב לביצוע פעולה ביטחונית, כגון חיסול פוליטי, שיוסיף שמן למדורה בתזמון חשוד. מדובר באפשרות ממשית הראויה לעצירה ולבחינה.
ייתכן שזו הרגע המסוכן ביותר בתולדות לבנון הפוליטית המודרנית – לפחות מאז הפלישה ב־1982, ולאחר סיום המלחמה ב־1989. לבנון עומדת בצומת דרכים מסוכן – על סף תהום, על סף פיצוץ ולאחריו קריסה. כל האפשרויות פתוחות. אין זמן לבזבוז. השלטון במשבר, המדינה במשבר קיומי, מבני והתנהגותי אמיתי.
ואילו ישראל – במשבר קיומי. לא משבר שלטון, לא משבר משטר, לא משבר זהות – על אף חשיבות כל אלה – אלא משבר ישות ומשבר קיום.