7 באוקטובר 2023 סימן שבר פרדיגמטי באופן שבו פלסטין נדונה ומדומיינת. עד לאותו רגע, השיח הבינלאומי היה כלוא בשפת המדינה ותהליכי השלום. השאלה הפלסטינית הוצגה כקונפליקט שיש לנהל, ולא כמבנה של שליטה שיש לפרקו. אך 7 באוקטובר אילץ את העולם להתמודד עם המציאות שהפלסטינים מזהים זה זמן רב: קולוניאליזם מתיישב, הנכבה המתמשכת, הציונות והאפרטהייד הישראלי.
שבר זה אינו רטורי בלבד; הוא מבטא שינוי מהותי בהבנה הפוליטית הגלובלית. שיחי דה-קולוניזציה ואחריות מחלחלים כעת לזירות שבעבר הוגבלו לשפה הדיפלומטית של פתרון שתי המדינות. התקפותיה של ישראל על עזה ניפצו את העמדת הפנים שלפיה האלימות שלה היא נקודתית או הגנתית, וחשפו את רצח העם כמאפיין מבני של הפרויקט הקולוניאלי-התיישבותי שלה.
עבור הפלסטינים, רגע זה מאשר אמת ותיקה: חירות לא תושג באמצעות משא ומתן בתוך מערכת בלתי צודקת, אלא באמצעות התמודדות עם המבנים שמיישמים את נישולם ומחיקתם.
עבור העולם, רצח העם חולל הקצנה רחבה. כאשר המונים צועדים בבירות העולם ודורשים פלסטין חופשית, הם מבטאים בו-זמנית דרישות לביטול הקפיטליזם הגזעי, משטרי הניצול, אי-צדק אקלימי וכל צורות הפשיזם העכשווי. פלסטין מובנת דרך עדשה אינטרסקציונלית הקושרת מאבקים אלו יחד. הבנה רדיקלית זו של מבני הכוח ממסגרת מחדש את פלסטין לא כמשבר מבודד, אלא כעדשה שדרכה נחשפת האדריכלות הרחבה של השליטה הגלובלית.
השבר של 7 באוקטובר
בחודשים שקדמו ל-7 באוקטובר, התנאים בשטח כבר הפכו את הפרדיגמה הקיימת לבלתי אפשרית. הפלסטינים נוהלו באמצעות סיוע ותמריצים כלכליים, ולא זכו לזכויות או לצדק; כל המערכת הבינלאומית -תהליך השלום, מסגרות הסיוע ושפת הדיפלומטיה -פעלה כדי להכיל ולדחוק לשוליים את השאיפות הפלסטיניות, תוך מתן לגיטימציה לישראל.
לפני 7 באוקטובר, העולם התייחס לישראל כמדינה לגיטימית במשפחת העמים, בעוד הפלסטינים הוצגו או כבעיה הומניטרית שיש לנהל באמצעות סיוע, או כאיום ביטחוני שיש להכיל במסגרת "המלחמה בטרור". החל מ-1993, תהליך אוסלו - על משא ומתן האינסופי והוועידות הרבות שלו -שימר אשליה של התקדמות תוך העמקת האפרטהייד. בהקשר זה, הדיפלומטיה שימשה ככלי של הכלה: "תהליך השלום" ניהל אלימות קולוניאלית באמצעות תרגומה לשפה טכנוקרטית.
הפרדיגמה ה"ניהולית" הזו התבססה על מחיקת ההיסטוריה. הנכבה הוצגה כפרק סגור, והקולוניזציה המתמשכת פורשה מחדש כ"בעיה ביטחונית". אך עד 6 באוקטובר 2023, מסגרת זו כבר נכשלה גם לפי אמות המידה שלה עצמה. היא לא ייצרה שלום ולא יציבות, אלא רק העמיקה שליטה וייאוש.
עוד לפני פעולת חמאס, אותה שנה כבר הייתה הקטלנית ביותר לפלסטינים זה עשרות שנים, במיוחד לילדים, בעוד שהעולם המשיך להתייחס לדרישות הפלסטיניות כעניין צדדי שיש להרגיעו, ולא כמאבק פוליטי מתמשך לשחרור. 7 באוקטובר הוכיח שעשורים של "ניהול" לא יצרו סדר -אלא טיפחו התנגדות.
בנוסף, 7 באוקטובר חשף סתירה יסודית בציונות: האמונה שהתנחלויות והתרחבות טריטוריאלית יכולות להבטיח ביטחון מתמשך ליהודים בפלסטין מבלי להתמודד עם האוכלוסייה הילידית המודרת או המדוכאת. הציונות הציגה קולוניזציה כגאולה, ועקירה כביטחון. במשך עשורים, אשליה זו החזיקה מעמד משום שמעצמות מערביות הגנו עליה ומשום שהפלסטינים הועלמו מנרטיב השיבה היהודית. 7 באוקטובר חשף כי לא ניתן לבנות ביטחון בר-קיימא על מחיקת אחרים. למעשה, ההיגיון עצמו שהבטיח ביטחון יצר חוסר ביטחון מתמשך.
כיום ברור כי שאלת ביטחונם של היהודים אינה ניתנת להפרדה משאלת חירותם של הפלסטינים. כל עוד הציונות, על מחויבותה לשליטה ולקולוניאליזם, נמשכת - היא גוזרת על בני אדם חיים של אלימות בלתי פוסקת, ובכך מבטיחה שההתנגדות לעצם יסודותיה תימשך. בחשיפת סתירה זו, 7 באוקטובר הגדיר מחדש את גבולות הצדק: שום פתרון שמשמר סדר קולוניאלי-התיישבותי אינו יכול להיות צודק. אכן, האפשרות לדו-קיום תלויה לא בניהול הפלסטינים, אלא בפירוק המערכת שאפשרה את נישולם מלכתחילה.
המרוץ להשבת הסדר הישן
בעיצומו של רצח עם מתמשך, ממשלות ומוסדות בינלאומיים מיהרו להשיב לשיח המוכר של העולם שלפני 7 באוקטובר. הפסקות אש, התחייבויות לשיקום, הכרה במדינה והצהרות תמיכה ב“פתרון שתי המדינות” שבו ועלו מחדש כמחוות מרגיעות לסדר עולמי מזועזע. אך צעדים אלה הם ניסיונות עקרים להשיב תחושת נורמליות, במקום להתמודד עם העובדה שהנורמליות הישנה עצמה הייתה הבעיה. הם מתפקדים ככלים של הכחשה ושל הנצחת אי־הצדק, באמצעות ניסיון להשיב את הלגיטימיות של ישראל תוך הרגעת הזעם העולמי.
כיום מושקעים כל המאמצים בלתת מחדש לגיטימציה למדינת ישראל, לאחר שהמסכה הוסרה מעל מציאות האפרטהייד ורצח העם שלה. בעוד מיליונים צעדו ברחובות בירות העולם בדרישה לפלסטין חופשית, מנהיגי העולם מבקשים מאיתנו “לא לראות” רצח עם ולחזור לאשליות העבר.
הפסקת אש אכן נחוצה -היא מצילה חיים ומאפשרת סיוע הומניטרי -אך אין לבלבל בינה לבין צדק. כפי שמדגישים מומחים פלסטינים זה זמן רב, שיקום ללא ריבונות רק מעמיק את התלות. הכרה ב“מדינה” פלסטינית מצומקת, חסרת שליטה על אדמתה ועל גבולותיה, מעגנת את הפיצול ולא את החירות. אלו אינם אלא צעדים ריקים שנועדו להשקיט את הפלסטינים; הראיה לכך היא שאף אחד מהצעדים הללו אינו מתייחס לדחיפות שבהעמדת מבצעי רצח העם לדין על פשעי המלחמה שלהם, כתנאי מוקדם להפסקת האלימות שהופעלה נגד הפלסטינים.
כל אחד מן הצעדים הללו מבקש להחזיר את השד לבקבוק, להשיב את העולם ל־6 באוקטובר -לימים שבהם האפרטהייד התקבל בסובלנות והנכבה הושמה בצד. אך האשליה אינה ניתנת לשחזור. העולם ראה את מבנה האלימות בבירור רב מדי מכדי לשכוח אותו.
חמאס ופוליטיקת ההסחה
בלב הניסיון להשיב את הסדר הישן עומדת האובססיה לחמאס. הדרישה “להשמיד את חמאס” משמשת כעילה לרצח עם. היא מאפשרת לישראל ולבעלות בריתה למסגר מלחמה טוטאלית נגד הפלסטינים כלוחמה בטרור, ולהפוך התנגדות לפשיעה. לפי ההיגיון הקולוניאלי הישראלי, כל התנגדות -מזוינת, משפטית, תרבותית או דיפלומטית -היא בלתי לגיטימית משום שהיא מסרבת לכניעה.
העיסוק האובססיבי בחמאס הוא הסחת דעת; כאשר המשטר הישראלי מדבר על חיסול חמאס, כוונתו היא חיסול הפלסטינים כולם. אין ספק שחמאס ספג אבדות כבדות -הנהגתו, אנשיו וחלק ניכר מתשתיותיו נפגעו קשות. אך חמאס אינו מצטמצם לחבריו; הוא רעיון, אידאולוגיה המושרשת בהתנגדות.
ההתמקדות בחמאס מבלבלת בין סימפטום למבנה. גם אם חמאס היה מפורק מחר בבוקר, רצח העם והמצור על עזה, משטר האפרטהייד ושלילת זכות השיבה היו נמשכים. במקביל, ההתנגדות הייתה מתארגנת מחדש בצורות אחרות, משום שהתנאי שמוליד אותה -שליטה קולוניאלית -נותר בעינו. הדרישה להשמיד את חמאס אינה אפוא אסטרטגיה לשלום, אלא הצהרת כוונות לדיכוי כל ביטוי של רצון פוליטי פלסטיני. במובן זה, חמאס הופך להסחה נוחה, המאפשרת לישראל להפעיל אלימות המונית במסווה של הגנה עצמית, תוך התחמקות מאחריות למערכת שיצרה את ההתנגדות.
עבור הפלסטינים, הרגע הזה טומן בחובו גם סכנה וגם הבטחה. ההיסטוריה מלמדת כי עמים קולוניאליים אינם מובטחים לניצחון: משטרים קולוניאליים הכחידו אוכלוסיות ילידיות מסוימות, בעוד אחרות שרדו רק תוך נשיאת עול מתמשך של טראומה בין־דורית. אכן, שחרור פלסטין אינו בלתי נמנע -אך הוא בהחלט אפשרי; ועל הפלסטינים מוטל להשיגו.
הרגע הזה מציב אותנו בצומת היסטורית מכרעת. הציונות איבדה חלק ניכר ממנגנון התעמולה שלה, ושחיקת ההגמוניה הנרטיבית הזו חושפת את פגיעותו של המשטר הישראלי. האם יצליחו הפלסטינים לבנות על גל הסולידריות העולמי הזה -על רגע הבהירות הזה -כדי לערער עוד יותר את ההבטחות הכוזבות והאלימות של הציונות ולקדם את המאבק לפלסטין חופשית?
נחשפת החשיבה הקולוניאלית המערבית
כאנשים קולוניאליים, הפלסטינים ימשיכו להתנגד לכוחות המנשלים ומדכאים אותם - בין אם בעזה ובין אם בכל האזורים הגיאוגרפיים. שחרור פלסטין אינו נתפס עוד כסיבה מקומית או אזורית; במקום זאת, הוא הפך לציר המוסרי והפוליטי של תודעה עולמית מתפתחת.
התפוצות ממלאת תפקיד מכריע בשינוי זה. פלסטינים, המפוזרים על פני יבשות, מעצבים את השיח באוניברסיטאות, בפרלמנטים וברחובות. מאבקם מתחבר לתנועות ברחבי העולם לצדק אקלימי, שוויון גזעי ודה-קולוניזציה רחבה יותר. הניסיון להפליל את דיבורם - באמצעות סנקציות, צנזורה וקמפיינים של השמצות - מדגים את השפעתם הגוברת. על ידי הצהרת אוצר המילים של השחרור, פלסטינים בגלות ואלה הנמצאים בתוך תנועת הסולידריות הרחבה יותר מפרקים את יסודות הדיסקורסיביים של האימפריה עצמה.
אחרי הכל, ה-7 באוקטובר חשף את ההמשכיות הקולוניאלית העומדת בבסיס הסדר העולמי. תגובת ממשלות המערב למתקפת ישראל על עזה - סיוע צבאי, כיסוי דיפלומטי ודיכוי הסולידריות - חשפה את התמדתה של חשיבה קולוניאלית מתחת למעטה הליברליזם. המוסדות שנבנו לאחר מלחמת העולם השנייה כדי להבטיח זכויות אוניברסליות הפכו למנגנונים לשימור הגמוניה. כאשר החוק הבינלאומי מיושם באופן סלקטיבי, הוא מפסיק להיות חוק והופך לשפת השליטה.
הג'נוסייד בעזה הפך אפוא למראה שבה העולם רואה את עצמו. הוא משקף את המבנה הגזעי של הכוח העולמי המקשר את הנישול הפלסטיני למערכות רחבות יותר של מיצוי ושליטה - מגניבת משאבים ועד מיליטריזציה של הגבולות ועד שיטור של מהגרים. פלסטין אינה משבר מבודד אלא קו החזית של מאבק עולמי בין אימפריה לצדק עולמי. לדרוש חופש לפלסטין פירושו לדרוש סיום לסדר הקולוניאלי שמקיים ניצול בכל מקום.
דה-קולוניזציה אינה עוסקת רק בגבולות; מדובר בפירוק הקפיטליזם האימפריאלי, המיליטריזם וההיררכיות הגלובליות המקיימות אותם. על הפלסטינים להמשיך ולנסח שחרור כחלק מסדר יום עולמי משותף. לדבר על חופש מהנהר ועד הים פירושו לנסח אופק צדק אוניברסלי; החשבון הגלובלי שבא בעקבות ה-7 באוקטובר גילה שניתן לדמיין אפשרות כזו, אך המאבק כעת הוא להפוך אותה לברית קיימא.
ה-7 באוקטובר לא המציא פוליטיקה חדשה; הוא חשף את האמת של פוליטיקה ישנה. הוא חשף את פשיטת הרגל המוסרית של סדר עולמי שמכנה את עצמו ליברלי תוך שהוא תומך ברצח עם. הוא ניפץ את המיתוס ששלום יכול להיות מושג מבלי להתעמת עם מבנה הנישול והמחיקה עצמה. הניסיון להחיות את "תהליך השלום" הוא ניסיון לקבור את הבהירות הזו תחת שפת הדיפלומטיה.
בסופו של דבר, רצח עם זה הקצין את העולם, ואנשים אינם יכולים להתעלם מהשמדה בשידור חי המוגנת תחת דגל הדמוקרטיה הליברלית. העולם הבין שישראל אינה יכולה עוד להתקיים כמשטר אפרטהייד. זו בדיוק המשמעות של פלסטין חופשית: לפרק את האפרטהייד, לתבוע מחדש את פלסטין, ולהביא עתיד של חופש וצדק בין הנהר לים.
עבור הפלסטינים, אין דרך חזרה. הפרדיגמה השתנתה, והצדק דורש כעת לפרק את המבנים שאפשרו נישול. מבחינה אסטרטגית, המשימה העומדת בפנינו היא לגבש את הקרע הזה לפרויקט דה-קולוניזציה קוהרנטי. צדק לא יכול להיות מוגבל למדינה תחת כיבוש; עליו להתייחס לכל ספקטרום הזכויות הפלסטיניות - שיבה, שוויון וריבונות. משמעות הדבר היא בנייה מחדש של המוסדות הפוליטיים הפלסטיניים על בסיס שחרור ולא תלות בתורמים, תוך הבטחה שהם משקפים את השאיפות הקולקטיביות של הפלסטינים בכל מקום.