במאמרו ב"הארץ", טוען לוי כי ישראל, שלא הפסיקה את הרגיה מאז הסכם הפסקת האש באוקטובר האחרון, מנסה כעת לחבל ב"תוכנית טראמפ" - התייחסות לתוכניתו של נשיא ארה"ב דונלד טראמפ - ולחזור למצב של מלחמה בקנה מידה כולל.
מלכודת מוות ב"אזורים הבטוחים"
לוי מתאר את המראות בדרום עזה כ"נוראיים מתמיד": גופות מפוזרות, ילדים מושחתים ואפילו בעלי חיים שלא ניצלו מהתעללות.
המחבר מציין כי הפצצת מחנות הפליטים באל-מוואסי - שלטענת צה"ל הייתה בטוחה - מוכיחה את מורכבותה של "הטעיה הישראלית". בעוד שחמאס עמד בהתחייבותו לשחרר את העצורים, מכונת הצבא הישראלית המשיכה לגבות חיים, והרגה יותר מ-500 פלסטינים במהלך מה שנקרא "הפסקת האש".
לוי טוען כי התקיפות בשבת לא היו אקראיות, לא באופיין ולא בעיתויין. הוא מציין כי ישראל טענה כי התקיפות בוצעו בתגובה להפרת הסכם הפסקת האש על ידי חמאס, טענה שלוי מטיל בה ספק. עם זאת, הוא מדגיש כי לא ניתן להתעלם מהקרבה בין מעשי הטבח בשבת לבין הפתיחה המתוכננת מחדש של מעבר רפיח ביום ראשון.
סדר היום של החבלה
לוי פונה לאחר מכן לניתוח פוליטי, וקובע כי עיתוי הטבח מכוון ישירות ל:
ראשית, חבלה בתהליך הפוליטי: שיבוש פתיחתו מחדש של מעבר רפיח ותחילת השלב השני של התוכנית האמריקאית.
שנית, הימור על כישלון: ממשלת ישראל מאמצת מדיניות המבוססת על התקווה שתוכנית טראמפ תיכשל על מנת לקבל "אור ירוק" חדש לכיבוש מחדש של כל רצועת עזה. לוי מצטט מאמר של עמוס הראל ב"הארץ" ביום שישי האחרון, בו הראל אומר כי מדיניות ממשלת ישראל "מבוססת על התקווה שתוכנית טראמפ תיכשל ועל אור ירוק מנשיא ארה"ב לישראל לכבוש מחדש את עזה".
בריחתו של המהמר
לוי משווה את מדינת ישראל למהמר שאיבד את הונו ומתעקש על סיבוב נוסף, למרות שלדברי לוי, המדינה נמצאת במצב גרוע יותר בשנת 2026 (מבחינה מקומית ובינלאומית) מאשר בשנת 2023.
המחבר מסכם בתצפית נוגעת ללב על "אדישותה" של ישראל. בעוד עזה ספוגה בדם, רחובות ישראל מלאים בפרסומות למוצרי יוקרה (ג'קוזי וציוד ספורט), פרדוקס שלדברי לוי משקף את היקף ההידרדרות המוסרית והבריחה של המדינה.