“לפעמים חלומות מתגשמים” — כך כתבה אשתו של בן גביר על עוגת יום ההולדת שהכינה לו בטקס רשמי שערך לפני יומיים לרגל הגיעו לגיל חמישים. העוגה עוטרה בחבל תלייה, כרמז לחוק הוצאת להורג של אסירים פלסטינים שבן גביר התגאה בקידומו ובקידום חקיקתו בכנסת.
החגיגה הזו ותמונת העוגה עוררו מחלוקת רחבה בעולם ובחברה הישראלית בפרט, בין תומכים למתנגדים. אחד הישראלים כתב בתגובה לתמונה: “אחת האמירות שהכי הפריעו לי בשנים האחרונות היא ‘אוכל מוות’. תמיד ראיתי בה ביטוי מכוער, אבל בן גביר עושה כל מאמץ להוכיח שהוא ראוי לכינוי הזה”.
האירוע כולו ספג ביקורת פוליטית וחברתית נרחבת בחברה הישראלית, שראתה בו “קוקטייל מדויק של שחיתות, פוליטיקה רדודה ופשיטת רגל מוסרית; כולם שותים ורוקדים במסיבה, בעוד שבחוץ שוררת אנרכיה: למעלה ממאה הרוגים מהפשיעה בחברה הערבית, לצד אלימות נוער רחבה והיעדר ביטחון אישי. במקביל, בכירי המשטרה שאמורים להילחם בפשיעה, בחרו להשתתף במסיבה ולהצטלם עם השר, מתוך הבנה כי חנופה ונאמנות חשובים יותר מחובתם הציבורית”.
חברי כנסת מהאופוזיציה הגדירו את האירוע כ“תערובת רעילה של כל האבסורדים של החיים בישראל במסיבה אחת”. אחרים תהו מה לומדים צעירים ישראלים כאשר הם נחשפים לכך ברשתות החברתיות — מסר לפיו פשע משתלם, חנופה מובילה לצמרת, ואילו מוסר הוא נחלת החלשים.
ביקורת נוספת התייחסה להשפעה הבינלאומית של תופעות אלו ולפגיעה בדימוי ישראל בעולם. חלק מהמבקרים אף השוו זאת לדמותו של יוזף גבלס וטענו כי “גם הוא לא היה מצליח לפגוע בדימוי ישראל כפי שעושים בן גביר וסביבתו”, וקראו לבחון מחדש את מי שמממן את פעילותו הפוליטית.
מעבר לקולות הביקורת המועטים, הטקסט מתאר את החברה שבה חגיגה סביב סמלי מוות אינה חריגה אלא משקפת, לטענתו, תרבות שמקדשת אלימות והופכת אותה לנורמה. השימוש בסמלי מוות, כמו חבל תלייה, במסגרת חגיגית, מוצג כתהליך של נרמול אכזריות וגזענות, לא רק כלפי פלסטינים אלא גם כלפי קבוצות שונות בתוך החברה הישראלית עצמה.
לטענת הכותב, הניסיון האנושי מלמד כי שימוש בסמלי מוות אינו מעיד על עוצמה פוליטית אלא על ריקנות מוסרית. חזרה על תופעות כאלה עלולה להקהות את רגישות החברה לאלימות ולהפוך אותה לנורמה מקובלת.
עוגת חבל התלייה והחיוך המתנשא של בן גביר, כך נטען, משקפים אידיאולוגיה של נקמה ושיח של מוות, ומגלמים מציאות שבה גם אהבה מבוססת על שנאה, ושמחה נשענת על סבלו של האחר.
בסיכומו של דבר, בן גביר מוצג לא רק כשותף בקואליציה ימנית קיצונית, אלא כמי שמנרמל קיצוניות. עצם נוכחותו הופכת התנהגויות אחרות ל“נסבלות”, משום שהוא מייצג את הקצה הקיצוני ביותר של השיח הפוליטי בישראל.
כאשר נבחר ציבור בוחר לעצב עוגה בצורת חבל תלייה, נטען, הוא מציב את עצמו בעמדה הפוכה לחלוטין מהאנושיות: במקום שמחה — פחד; במקום חיים — מוות; ובמקום סובלנות — קיצוניות.
לבסוף נטען כי החברה הישראלית נתונה למצב שבו קיים מי שמרוויח מהפיכת הוויכוחים הפנימיים לעימותים מתמשכים, כאשר בהיעדר הישגים מדיניים או צבאיים, השיח הציבורי מתמקד בהסתה ובקיטוב פנימי.
המסקנה היא שמנגנון של גזענות ושנאה ממשיך להזין את עצמו כל עוד הוא משרת את האינטרסים של ההנהגה הפוליטית, תוך הסחת דעת מהמשברים הפוליטיים, הפליליים והצבאיים העמוקים.