בעימות מול ארצות הברית, אין עוד מקום לאשליות פוליטיות או להימור על רצון טוב. הניסיון מוכיח בבירור כי וושינגטון, במיוחד כאשר עומד בראשה נשיא כמו דונלד טראמפ, פועלת רק לפי היגיון של כוח, ורואה בהתיישרות עם דרישותיה לא מחווה חיובית אלא חולשה שיש לנצל. מכאן, העמידה האיתנה מול הבית הלבן אינה עוד בחירה שניתן לדון בה, אלא כלל אסטרטגי שאין לו תחליף.
וזהו בדיוק מה שמבינה כיום ההנהגה האיראנית יותר מתמיד, והיא מנהלת את מאבקה מול טראמפ על בסיס זה. מאז, לטענת הטקסט, “שהידותו” של עלי ח’אמנאי בימים הראשונים של התוקפנות ועד ניסיונות ארה״ב להטיל מצור על נמלי איראן ולפתוח את מצר הורמוז בכוח – טהראן דבקה בסיסמה אחת: “עמידה איתנה”, ונכונות ללכת עד הסוף מול היריב, בהשראת דבריו של עלי אל-אכבר לאביו האימאם חוסיין בדרכו לכרבלא: “האם איננו על האמת? אם כן – איננו חוששים”.
נסיגה היא מפתח לתבוסה
חישובי הכוח והאינטרס הם המניע האמיתי של המדיניות האמריקאית, הרבה מעבר לסיסמאות מוסריות. כאשר וושינגטון מזהה יריב שמגלה היסוס או נכונות לוויתור, היא מגבירה את הלחץ עד הקצה, מתוך הנחה כי נסיגה היא תחילתה של תבוסה מלאה.
לעומת זאת, כאשר היא נתקלת ביריב עמיד המסוגל לספוג מכות ולהמשיך בלחימה, היא משנה גישה – ועוברת להכלה, מו״מ או נסיגה טקטית כדי להגן על האינטרסים שלה מפני שחיקה.
מכאן שהעמידה האיתנה בשטח היא הערובה היחידה למניעת הפיכת הלחץ האמריקאי לכניעה, שכן ארה״ב מכבדת רק יריב שקובע כי מחיר הכפפתו גבוה מעלות הניצחון עליו.
הגורם האנושי כנקודת חולשה אמריקאית
למרות עליונות טכנולוגית וצבאית, הגורם האנושי נחשב לחולשה אסטרטגית במבנה הכוח האמריקאי. הצבא האמריקאי פועל בתוך מסגרת מוסדית פרגמטית, המונעת מאינטרס ותפקיד, ולא מאמונה אידאולוגית עמוקה.
פער זה מעניק ליריב בעל מוטיבציה רעיונית יתרון של חוסן נפשי ועמידות בשטח.
בנוסף, החברה האמריקאית רגישה מאוד לאבדות אנושיות במלחמות התשה. כל ארון קבורה המוחזר מעבר לים הופך ללחץ ציבורי שמערער את תמיכת הציבור ומשתק את קבלת ההחלטות בוושינגטון.
לכן, אסטרטגיית “הסבלנות הארוכה” הופכת לכלי רב־עוצמה: ככל שהמחיר האנושי עולה, כך גדל הלחץ על הממשל לסגת.
“משא ומתן” תחת איום מצור
ביחס לאיראן, ארה״ב מאמצת אסטרטגיית “משא ומתן תחת אש”: שילוב של מצור כלכלי חונק ואיום צבאי, כפי שהצהיר טראמפ.
בפועל, לפי הטקסט, וושינגטון נקלעה למבוי סתום. ניסיונותיה הצבאיים, כולל שיתוף פעולה עם ישראל ותקיפות באיראן, לא הביאו לשינוי משטרי או לכניעה. ההנהגה האיראנית שרדה את המשבר ואף המשיכה לתפקד לאחר אובדן בכירים.
המודל האיראני, כך נטען, הוכיח את עצמו כמדינה מוסדית שאינה תלויה באדם אחד, אלא במערכת יציבה. בנוסף, קיימת שכבה רחבה של תומכי המהפכה המוכנים להמשיך במאבק בכל מצב.
מבחינה אסטרטגית, איראן אף השיגה יתרון משמעותי במצר הורמוז, דרכו עובר כ־20% מהנפט העולמי – מה שהעניק לה מנוף השפעה גלובלי.
כישלון לחץ המצור
הניסיונות האמריקאיים להחריף את הלחץ באמצעות מצור ימי נועדו, לפי הטקסט, לעורר קריסה פנימית – אך במקום זאת הם יצרו התלכדות לאומית והגבירו את התמיכה בהנהגה.
גם מבצע “פרויקט החירות” כשל מול התנגדות ימית איראנית ואיום בהרחבת העימות לאזור כולו. כתוצאה מכך, וושינגטון נאלצה להישען על מתווכים כמו פקיסטן כדי לחלץ הישגים דיפלומטיים במקום הצלחה צבאית.
מאבק בין כפייה לעמידות
מה שמתרחש כיום, לפי הטקסט, הוא עימות בין צד המבקש לכפות הסכם בכוח ובין צד המסוגל לספוג לחץ ולהטיל על היריב עלות גבוהה.
לקראת מאזן חדש בין הדרום לארה״ב
המלחמה, לפי גישה זו, מוכיחה כי ארצות הברית אינה כוח “על־אנושי” אלא מדינה שניתן להביס כאשר מולה ניצבת נחישות אמיתית.
הלקח המרכזי הוא כי עצמאות מוושינגטון אינה התאבדות פוליטית, אלא אסטרטגיה הדורשת בניית כלכלה עצמאית, פיתוח עצמי של כוח צבאי, ושיתוף פעולה חכם עם בעלי ברית.
אך מעל הכול – כך נטען – נדרש “אימאן”, אמונה אידאולוגית עמוקה שמניעה הנהגה ועם שלם.
בעתיד, כך מסתיים הטקסט, איראן עשויה להפוך למודל עבור מדינות הדרום, ולהוכיח כי ההגמוניה האמריקאית אינה גזירת גורל, וכי כוחן של אומות נחושות הוא שיכתוב את ההיסטוריה העתידית.