מגזין Foreign Policy חשף את צעדי איחוד האמירויות הערביות להגדלת השקעותיה בסוריה, כחלק ממאמציה להרחיב את השפעתה בדמשק על רקע תחרות אזורית על שיקום ועיצוב הכיוון האזורי של המדינה, וכן במסגרת שאיפות גיאופוליטיות רחבות יותר של האמירויות.
להלן הטקסט המתורגם לעברית:
איחוד האמירויות הערביות מרחיבה בהתמדה את השקעותיה בסוריה, ומבקשת למלא תפקיד גדול יותר בעיצוב עתידה הכלכלי וכיוונה האזורי של המדינה.
מעבר לשיקום, איחוד האמירויות הערביות רואה יותר ויותר בסוריה שלאחר אסד זירה אסטרטגית המאפשרת לה להרחיב את השפעתה, לחזק את רשתות הסחר שלה ברחבי מצר הורמוז, ולהבטיח מקום גדול יותר בסדר האזורי המתהווה.
בהקשר זה, מעורבות איחוד האמירויות הערביות בסוריה הפכה לחלק מתחרות גיאופוליטית רחבה יותר עם מעצמות אזוריות כמו ערב הסעודית וטורקיה על עתידה הפוליטי והכלכלי של דמשק.
ניתן לטעון שתפקידה של איחוד האמירויות הערביות בסוריה היה הגמיש והניתן להתאמה ביותר בהשוואה לשש מדינות מועצת שיתוף הפעולה של המפרץ (GCC) האחרות מאז 2011. בעוד שכמה מדינות המפרץ, ובראשן קטאר וכווית, נותרו מחויבות איתנה לבידוד דמשק תחת נשיא סוריה לשעבר בשאר אל-אסד, אחרות, כולל בחריין וערב הסעודית, עברו בהדרגה להתקרבות זהירה לאחר 2020 במאמץ לנהל סיכונים ביטחוניים. עומאן, לעומת זאת, שמרה במידה רבה על מדיניותה המסורתית של ניטרליות ומעורבות עם הרשויות דה פקטו בדמשק, ללא קשר לנטיותיהן הפוליטיות.
לעומת זאת, גישתה של איחוד האמירויות הערביות השתנתה בתגובה להתפתחויות. במהלך השנים הראשונות של הסכסוך, ממשלת אבו דאבי תמכה באופוזיציה הסורית וקראה להדחתו של אסד. עם זאת, עם הזמן, עמדת איחוד האמירויות הערביות התרחקה מזו של ערב הסעודית וקטאר בנוגע לחלופה לאסד, והיא העריכה מחדש בהדרגה את עמדתה.
מאוחר יותר, איחוד האמירויות הערביות אישרה את ההתערבות הרוסית כצורך המוכתב על ידי מאמצי הסיכול והלוחמה בטרור וחידשה את הקשר הדיפלומטי עם אסד בתקופה שבה ממשלת סעודיה בריאד נותרה מהוססת יותר. בסופו של דבר, איחוד האמירויות הערביות הפכה לאחת המדינות הערביות הבולטות ביותר התומכות בשילובה מחדש של סוריה בסדר האזורי. הדיפלומטיה האמירתית מילאה תפקיד ישיר ועקיף בחזרתה של סוריה לליגה הערבית.
לאחר נפילת משטר אסד, איחוד האמירויות הערביות הסתגלה שוב לנוף הפוליטי החדש. בתחילה, היא התייחסה בזהירות להנהגה החדשה בדמשק. השליט הזמני של סוריה נתפס בתחילה בספקנות על ידי איחוד האמירויות הערביות. עם זאת, האמירויות בחרו בסופו של דבר לתמוך בממשלה החדשה מבחינה כלכלית ודיפלומטית. עבור אבו דאבי, השפעה בדמשק מייצגת הזדמנות מכרעת שלא ניתן לפספס, במיוחד כאשר סוריה נכנסה לשלב מעבר שבו מעצמות אזוריות, כולל ערב הסעודית, טורקיה וקטאר, מתחרות על עיצוב מאמצי השיקום ואת כיוון המדינה האזורי העתידי.
ההכרזה בשבוע שעבר על השקעות משמעותיות של האמירויות בסוריה היא אינדיקציה ברורה לשינוי זה. חברת אמאר נכסים מאיחוד האמירויות הערביות הודיעה על תוכניות להשקיע כ-11 מיליארד דולר בדמשק ובסביבתה, יחד עם עד 7 מיליארד דולר נוספים בפרויקטים לאורך החוף הסורי.
ביולי 2025, חברת DP World התחייבה להקצות 800 מיליון דולר להרחבת קיבולת נמל טרטוס, ההסכם הגדול הראשון שנחתם על ידי רשות המעבר הסורית. בעוד שהשקעות אלו עשויות לשקף ביטחון במצבה המשתפר של ממשלת סוריה, הן מבטאות בעיקר את השאיפות הגיאופוליטיות הרחבות יותר של אבו דאבי.
הערך האסטרטגי של נמלי סוריה התבלט במיוחד לאחר סגירת מיצרי הורמוז. עיראק החלה להשתמש בתשתיות סוריות, כולל נמל בניאס, כנתיב יצוא חלופי לשווקים האירופיים.
איחוד האמירויות הערביות רואה יותר ויותר את החוף הסורי כחלק מאסטרטגיית קישוריות אזורית רחבה יותר שמטרתה לגדר מפני פגיעויות וסיכונים ימיים באזור המפרץ. איחוד האמירויות הערביות הקדישה שנים להרחבת השפעתה על תשתיות ימיות ונתיבי לוגיסטיקה ברחבי המזרח התיכון, קרן אפריקה ומעבר לה. עם ממשלת המעבר הסורית השולטת כעת ברוב המדינה, איחוד האמירויות הערביות להוטה לשלב את סוריה ברשת זו.
יתר על כן, עיתוי ההשקעות של האמירויות משקף אמון גובר ביכולתה של ממשלת המעבר הסורית לבסס את שליטתה. דמשק חתמה לאחרונה על הסכם אינטגרציה סופי עם הכוחות הדמוקרטיים הסוריים (SDF), בעוד שארצות הברית העבירה היבטים של תיאום הלוחמה בטרור לדמשק ולא לבנות בריתה הכורדיות. התפתחויות אלו מצביעות יחד על אמון בינלאומי ואזורי גובר ביכולתה של הממשלה לשמור על יציבות וליישם תוכנית כלכלית ופוליטית להנחת היסודות ליציבות המדינה מעבר לתקופת המעבר הצפויה בת שלוש עד חמש שנים.
בהקשר זה, גישת ההשקעה של איחוד האמירויות הערביות בסוריה הפכה דומה להפליא לאסטרטגיה הכלכלית הקודמת שלה במצרים. הון המפרץ שם לא רק שימש ככלי ליציבות כלכלית, אלא גם שימש כמנגנון להרחבת השפעה פוליטית ארוכת טווח וחיזוק המינוף הכלכלי האסטרטגי במצרים הנמצאת במצוקה כלכלית.
מנקודת מבטה של אבו דאבי, מודל קהיר הדגים במידה רבה את יעילות הפריסה האסטרטגית של הון המפרץ ככלי להשפעה ותשואה כלכלית. חברת Emaar Properties לבדה השקיעה למעלה מ-18 מיליארד דולר במצרים, כאשר הפרויקטים שלה הניבו תשואות המוערכות ב-103 מיליון דולר בשנת 2025 וב-290 מיליון דולר בשנת 2024. מייסד ומנכ"ל חברת Emaar Properties הביע במפורש את תקוותו לשכפל היבטים של מודל פיתוח החוף המצרי בסוריה, מה שמדגיש את אמונתה של אבו דאבי כי השקעות אסטרטגיות בסוריה יכולות להביא בו זמנית השפעה גיאופוליטית ותשואות כלכליות ארוכות טווח.
יתר על כן, תחרות עם ערב הסעודית היא גורם מפתח נוסף לפעילות המוגברת של איחוד האמירויות הערביות בסוריה. למרות הדעה הרווחת כי טורקיה וערב הסעודית מחזיקות בהשפעה הפוליטית הגדולה ביותר בסוריה, הן מתמודדות עם אילוצים ומכשולים רבים. טורקיה ממשיכה להתמודד עם משברים כלכליים וייתכן שחסרים לה המשאבים להשקיע רבות בשיקום, בעוד שרבות מההתחייבויות הפיננסיות של ערב הסעודית טרם התממשו.
כתוצאה מכך, היריבות הגוברת בין ערב הסעודית לאיחוד האמירויות הערביות על השפעה אזורית ודומיננטיות כלכלית התרחבה יותר ויותר לזירה הסורית. שליטה על זרימת השקעות בנמלים, בתשתיות ובמסדרונות הלוגיסטיקה הסוריים תעצב את יחסיה העתידיים של דמשק עם שותפותיה במפרץ. לדוגמה, הצלחת המסדרון הכלכלי הודו-מזרח התיכון-אירופה קשורה קשר הדוק לפיתוח המעברים היבשתיים הדרומיים של סוריה בדרעא ובנמלים טרטוס ולטקיה. זה מסביר מדוע השקעות אמירייטיות מרוכזות במידה רבה הן בחוף הסורי והן בדמשק עצמה.
עם זאת, שאיפות אלו נתקלות במכשול מבני. כל מסדרון יבשתי המקשר את המפרץ לסוריה חייב לעבור דרך ירדן ודרום סוריה, אזור שמסתבך יותר ויותר עקב פעילות צבאית ישראלית ומתחים פוליטיים. דבר זה, בתורו, יכול ליצור תפקיד יוצא דופן לאיחוד האמירויות הערביות כמתווך בסכסוך הישראלי-סורי המתפתח. סביר יותר ויותר שפקידי מעבר סוריים יראו בהשקעות של האמירויות לא רק גלגל הצלה כלכלי, אלא גם סוג של ביטוח פוליטי שמעלה את העלויות הדיפלומטיות והאסטרטגיות של כל מאמץ ישראלי פוטנציאלי לערער את היציבות בסוריה.
כשותפה האזורית היחידה של ישראל, איחוד האמירויות הערביות יכולה למנף את השקעותיה הגוברות והשפעתה הפוליטית בסוריה כדי ללחוץ על ישראל לאמץ גישה פחות אגרסיבית וכופה בדרום סוריה. יתר על כן, כאשר סוריה וישראל נמצאות במבוי סתום במשא ומתן שלהן על הסדרי ביטחון חדשים, האמירויות יכולות למלא תפקיד מסייע, בשיתוף פעולה עם האמריקאים, בשיחות אלה. במקביל, ישראל עשויה לראות נוכחות אמירטית חזקה בסוריה כעדיפה על תפקיד טורקי מורחב - סיכוי שהפך לדאגה גוברת עבור קובעי מדיניות ישראלים בעקבות דעיכת הרשת האזורית של איראן.
בסופו של דבר, הצלחת האסטרטגיה של אבו דאבי נותרה תלויה במידה רבה בגורמים שאינם בשליטת איחוד האמירויות הערביות, ובראשם היציבות הפנימית השברירית של סוריה, המתיחות המתמשכת בין ישראל לסוריה והיריבות בין טורקיה לסעודיה. עם זאת, איחוד האמירויות הערביות נכנסת לתחרות זו עם יתרונות משמעותיים: היא מחזיקה בנזילות פיננסית גדולה יותר מאשר טורקיה והיא מקיימת קשרים הדוקים יותר עם ישראל מכל מדינה אחרת במפרץ או במדינות ערב. בעוד שהשקעות מהאיחוד האמירויות לבדן אינן צפויות לייצב את סוריה או להגן לחלוטין על הסחר במפרץ מפני זעזועים אזוריים עתידיים, הן עשויות בכל זאת להוכיח את עצמן כיעילות בהרחבה הדרגתית של השפעתה הגיאופוליטית של אבו דאבי.