לאחר סיום מלחמת העולם השנייה בשנת 1945, ארצות הברית הופיעה כמעצמת-על עולמית ועיצבה את מדיניות החוץ שלה על בסיס הרחבת ההשפעה וריסון מה שכינתה "איום קומוניזם".
ארה״ב הגבירה את ההתערבויות הצבאיות והחשאיות שלה במדינות השונות בעולם לאחר מלחמת העולם השנייה. להתערבויות האלה שכללו הפיכה, מבצעים חשאיים של ה-CIA, תמיכה במשטרי דיקטטורה ומלחמות פרוקסי, היו השלכות עמוקות על הפוליטיקה, על הכלכלה ועל זכויות האדם של המדינות המכוונות.
הפעולות האלה התבצעו תחת מסווה מאבק בקומוניזם, אבל למעשה המטרה העיקרית שלהן הייתה בלימת הקמתן של ממשלות שנקטו בנתיב פיתוח עצמאי ממדיניות החוץ של ארה״ב. הדוגמה לכך היא ניסיונן הכושל של ארצות הברית ובריטניה להפיל את משטרו של "אנוור הוג׳ה" באלבניה בין השנים 1949-1953; מבצע שנודע במסמכים רשמיים בשם הקוד "Valuable" ולעיתים גם כ"הפרויקט האלבני" או "BG/FIEND" וכיום נחשב לאחת מהקטסטרופות הגדולות ביותר בתולדות ה-CIA.
בשלהי שנות ה-40 הייתה אלבניה המדינה הקטנה, הענייה והמבודדת ביותר בגוש המזרחי. למדינה ההררית הזו, שמנתה פחות ממיליון ומאתיים אלף תושבים, לא היה גבול משותף עם ברית המועצות; היא שכנה בין יוון הנתונה להשפעה אמריקנית לבין יוגוסלביה שהתנתקה מסטלין. המדינה ב-1948 חתמה על הסכם עם מוסקבה שהתיר לברית המועצות להקים בסיסי צוללות באי "סאזאן" ובנמל "ולורה"- בסיסים שאיימו ישירות על הצי השישי של ארצות הברית בים התיכון.
מבחינת וושינגטון ולונדון, משמעות הדבר הייתה שיש להפיל את משטרו של "אנוור הוג׳ה" לפני השלמת הקמתם של בסיסים אלה. בעיני מתכנני המבצע, אלבניה הייתה "החוליה החלשה ביותר בשרשרת" של הגוש המזרחי.
רקע היסטורי: מדוע אלבניה הפכה למטרה?
אלבניה הייתה המדינה האירופית היחידה שלאחר מלחמת העולם השנייה, השלטון בה לא הושג באמצעות כניסה ישירה של הצבא האדום הסובייטי, אלא בידי פרטיזנים מקומיים ובהנהגתו של "אנוור הוג׳ה".
במהלך זה נהנה הוג׳ה בתחילה מסיוע נרחב של יוגוסלביה בהנהגת "יוסיפ ברוז טיטו" (שבאותה תקופה עדיין היה בעל ברית קרוב של סטלין). משום כך, בין השנים 1945-1948 הייתה אלבניה למעשה תחת השפעת בלגרד ולא מוסקבה. אולם בשנת 1948 נותקו יחסיו של טיטו עם סטלין לחלוטין, ויוגוסלביה פרשה מהגוש הסובייטי.
"אנוור הוג׳ה", שלא רצה שמדינתו תהפוך לחלק מיוגוסלביה, פנה מיד לעבר מוסקבה ויצר קשרים הדוקים מאוד עם ברית המועצות. בשנים אלו נחתמו הסכמים צבאיים חשובים שהתירו לברית המועצות להקים בסיסי צוללות באי "סאזאן" ובנמל "ולורה" ובכך להשיג לראשונה גישה ישירה למימי הים התיכון החמים.
שני גורמים אלו בדיוק הם שהפכו את אלבניה, בעיני ה-CIA ו-MI6 ליעד אידיאלי:
1.מאחר שהשלטון ב"טירנה" הושג בתחילה ללא נוכחות הצבא האדום, סברו כי משטרו של הוג׳ה פגיע יותר מבחינה פנימית ותלוי פחות במוסקבה.
2.הבסיסים הסובייטיים האפשריים בים התיכון נחשבו לאיום אסטרטגי משמעותי על הצי השישי של ארצות הברית ב"נאפולי" ולכן היה צורך להפיל את משטרו של הוג׳ה לפני השלמתם. בשל כך ראה המערב באלבניה את "החוליה החלשה ביותר" בשרשרת המדינות בעלות הברית של ברית המועצות, ותכנן את מבצע "Valuable".
מבצע "Valuable": התכנון והביצוע
המבצע היה שיתוף פעולה מלא בין ארצות הברית לבריטניה, ושני ארגונים מרכזיים ניהלו אותו.
מצד ארצות הברית, האחריות הוטלה על "המוסד לתיאום מדיניות" שזה עתה הוקם במסגרת סוכנות הביון המרכזית(CIA). בראש המוסד עמד אדם בשם "פרנק ויזנר" — קצין שאפתן ונלהב, שכעבור כמה שנים, בעקבות תכנון מספר הפיכות ומבצעים חשאיים במדינות שונות, זכה בתוך הארגון לכינוי "אבי ההפיכות".
מצד בריטניה נוהל המבצע בידי ארגון הביון MI6 ובמיוחד על ידי מחלקה שצמחה מתוך מנהלת המבצעים המיוחדים מתקופת מלחמת העולם השנייה ונשאה את השם "מחלקת תשע".
בראש ועדת התיאום המשותפת עמדו שני מנהלים בכירים; אחד מהם היה "קים פילבי"- אדם נאה ובוגר אוניברסיטת קיימברידג׳, שבשנת 1949 שימש כאיש הקשר הבכיר של שירות הביון החשאי הבריטי בוושינגטון. בשל כך הייתה לו גישה מלאה לכל הישיבות הסודיות ביותר של מבצע אלבניה.
איש בוושינגטון או בלונדון לא ידע שפילבי גויס כבר בשנת 1934- כשהיה בן 22 בלבד- כמרגל עבור ברית המועצות. בכל ערב, לאחר שהישיבות הסתיימו, היה פילבי חוזר לביתו ברחוב "נברסקה", מתיישב במרתף או בתוך מכוניתו, ורושם בקפדנות את כל הפרטים- תאריכי השיגור המדויקים של הצוותים, אזורי הנחיתה, תדרי הקשר, שמות הקוד ואפילו המפות האוויריות- ובאותו לילה עצמו מעביר הכול דרך התחנה החשאית הסובייטית בוושינגטון למוסקבה.
בגלל הסיבה הפשוטה הזאת, המשטרה החשאית האלבנית הייתה כמעט תמיד צעד אחד לפני כולם, והייתה אורבת לקבוצות שנשלחו כבר בלילה הראשון, עוצרת או מחסלת אותן.
כדי לבצע את המבצע, ה-CIA וה-MI6 הקימו ועדה בשם "הוועדה הלאומית לאלבניה החופשית". חברי הוועדה המרכזיים היו שילוב קטסטרופלי: "תומכי החזרת המונרכיה הריאקציונרית של המלך "זוגו" (שחי בגלות בקהיר עם עושר אגדי), חברים לשעבר בארגון הלאומני "באלי קומבטאר", ששיתף פעולה עם האיטלקים והגרמנים במהלך מלחמת העולם השנייה ודמויות כמו "ג׳עפר דווה" (שר הפנים בתקופת הכיבוש האיטלקי, שחתם אישית על הוראות גירוש פרטיזנים למחנות המוות), וכן "חסן דושי" ו"אבאז קופלי", שלהם היה עבר של שיתוף פעולה עם הנאצים.
מסמכי משרד החוץ האמריקאי, שהוסרו מסיווג שנים לאחר מכן, מראים כי שגרירות ארצות הברית ברומא הזהירה במברקים סודיים שהקשר עם אנשים אלו יהיה "מביש", אך ה-CIA השיב: "אנחנו צריכים רק אנשים עם נשק ביד, לא פוליטיקאים ישרים".
הגולים עברו אימוני גרילה בבסיסים באי "מלטה", באזור הכיבוש האמריקאי במערב גרמניה ובמידה מסוימת גם באנגליה. במשך ארבע שנים נשלחו כ-300 איש בקבוצות קטנות של שישה עד עשרים אנשים לתוך אלבניה: חלקם חצו רגלית דרך הרי יוון, חלקם הוצנחו ממטוסים מערביים ואחרים נכנסו בסירות מחופי איטליה. במקביל, מטוסים ובלונים אמריקאיים השליכו חבילות מזון, סכיני גילוח ועלוני תעמולה שעליהם נכתב: "מתנת חזית השחרור הלאומית של אלבניה".
כישלון מוחלט וסיבותיו
כמעט כל הקבוצות נעצרו או חוסלו בתוך שעות ספורות או לכל היותר בתוך כמה ימים. המשטרה החשאית האלבנית (סיגורימי) תמיד המתינה מראש במארב, משום שפילבי העביר כל תוכנית כבר באותו לילה למוסקבה, ומשם היא הגיעה לטירנה. מעבר לבגידתו של פילבי, קבוצות הגולים היו חדורות ורמת האבטחה הייתה כה ירודה, שאפילו כתב ה"ניו יורק טיימס" שלח דיווחים כמעט גלויים; אך מאחר שלא נשאו כותרות גדולות, איש בארצות הברית לא הקדיש לכך תשומת לב.
למרות הכישלונות החוזרים ונשנים, המבצע נמשך עד אביב 1953. הסיבה לכך לא הייתה היגיון אסטרטגי, אלא גאווה מקצועית. פרנק ויזנר ועמיתיו לא רצו להודות בפני הקונגרס שהם בזבזו מאות מיליוני דולרים (שבערכי היום שווים למיליארדים) ואת חייהם של מאות אנשים על כישלון מוחלט.
השלכות ואירוניה מרה של ההיסטוריה
המבצע הותיר אחריו בסופו של דבר מאות הרוגים ואסירים; רובם היו אותם גולים אלבניים שנשלחו למולדתם בתקווה לשחרור, אך הושמדו במארבים שתוכננו מראש.
בתגובה לחדירות הללו, שלחה ברית המועצות מספר מטוסי קרב מתקדמים מדגם מיג-15 לאלבניה, כדי להגן טוב יותר על המרחב האווירי של המדינה.
אך החלק המר והאבסורדי ביותר בפרשה התרחש שנים לאחר מכן: בדצמבר 1961, בדיוק שמונה שנים לאחר שקבוצות הסוכנים האחרונות של ה-CIA הושמדו בהרי אלבניה, עלה אנוור הוג׳ה בעצמו לבמת קונגרס מפלגת העבודה של אלבניה, האשים את חרושצ׳וב ואת כל הנהגת ברית המועצות ב"בגידה באידיאלים של המהפכה", והכריז רשמית כי אלבניה מפרידה מעתה את דרכה ותפנה לעבר סין של מאו. בדיוק אותה מטרה שארצות הברית ובריטניה ניסו להשיג באמצעות הוצאת מיליוני דולרים, אימון מאות אנשים, שליחת מטוסים וסירות, ובמחיר חייהם של מאות בני אדם- כלומר הוצאת אלבניה ממסלולה של ברית המועצות הושגה לבסוף באמצעות נאום של כמה דקות בלבד, מבלי שאפילו ירייה אחת נורתה מצד מוסקבה, ובידי אנוור הוג׳ה עצמו.
סיכום
מבצע אלבניה היה אחד הניסויים המעשיים הראשונים של מדיניות "שינוי המשטר" האמריקאית בתקופת המלחמה הקרה; ניסוי שהסתיים בבחירת בעלי ברית פושעים, בבגידתו של אחד מבכירי אנשי המודיעין במערב, בהתעלמות מוחלטת מהמציאות החברתית במדינת היעד, ובהקרבת חייהם של מאות בני אדם רק כדי לשמור על כבודם של כמה קצינים בוושינגטון ובלונדון.
לקחי הכישלון הזה חזרו על עצמם כמה שנים לאחר מכן בהפיכת באיראן ב-1953, במבצע מפרץ החזירים בקובה, ובעשרות התערבויות נוספות; אך בשום מקום אחר לא נחשפה המבוכה במהירות כה רבה ובהיקף כה רחב כפי שקרה באלבניה.