העולם שנוצר לאחר קריסת ברית המועצות כבר אינו קיים במובן שבו הכרנו אותו בעשורים האחרונים. הרגע שבו נדמה היה כי ארצות הברית היא הכוח העומד בראש המערכת הבינלאומית ומתפקד כנקודת הייחוס הפוליטית, הכלכלית והביטחונית של העולם - לא היה ״קץ ההיסטוריה״ כפי שסברו אחדים, אלא שלב חולף בתוך תהליך ארוך יותר של שינוי במאזני הכוח העולמיים.
השינויים העמוקים במאזני הכוחות מצביעים על לידתו של עולם רב־קוטבי, שבו וושינגטון כבר אינה הסמכות היחידה לפרש אירועים בינלאומיים.
מה שמתרחש כיום אינו רק משבר במאזן הכוחות או עלייתן של מעצמות מתחרות, אלא מעבר היסטורי עמוק ממערכת שהתבססה על הגמוניה מערבית למערכת נזילה ומורכבת יותר - שבה הכוח מתפזר באופן חסר תקדים, ויכולתו של מרכז אחד להגדיר לבדו את הפוליטיקה העולמית הולכת ונחלשת.
בשנות התשעים חוותה ארצות הברית את מה שניתן לכנות ״הרגע החד־קוטבי״. היא הייתה המעצמה הצבאית הבולטת ללא עוררין, כלכלתה הייתה הגדולה בעולם, המטבע שלה עמד בלב המערכת הפיננסית הגלובלית, והמוסדות הבינלאומיים פעלו במרחב פוליטי ואסטרטגי שהוגדר במידה רבה בוושינגטון.
המערב לא היה רק שחקן מרכזי במערכת הבינלאומית - פעמים רבות הוא גם קבע את כללי המשחק עצמם: מהסחר ועד הסנקציות, ממושגי הלגיטימציה הבינלאומית ועד הגדרות הביטחון והיציבות, ואף השיח הפוליטי והאידאולוגי שעיצב את עידן שלאחר המלחמה הקרה.
אבל ההיסטוריה אינה מכירה בהגמוניה נצחית
מה שאנו רואים כיום אינו קריסת המערב, אלא היחלשות המונופול שלו על מרכזיות בינלאומית - נקודה מהותית שלעתים קרובות מתפרשת באופן שגוי. ארצות הברית עדיין נותרה הכוח הגדול ביותר במערכת הבינלאומית, והמערב עדיין מחזיק בכלים רבי־עוצמה בכלכלה, בטכנולוגיה, בפיננסים ובבריתות. אולם ההבדל הוא שיכולתם לכוון את העולם לבדם כבר אינה כפי שהייתה.
בלב השינוי הזה מופיעות סין ורוסיה כשחקניות מרכזיות, המעצבות מחדש מושגים של ריבונות וביטחון בינלאומי.
סין מייצגת את הביטוי הברור ביותר לשינוי הזה. בתוך ארבעה עשורים בלבד היא עברה מכלכלה שולית יחסית לכלכלה השנייה בגודלה בעולם, למעצמה התעשייתית והמסחרית הגדולה ביותר ולמתחרה אסטרטגית ישירה של ארצות הברית בתחומי הטכנולוגיה, התשתיות, האנרגיה ושרשראות האספקה.
בייג׳ינג כבר אינה רק ״המפעל של העולם״ - אלא פרויקט להגדרה מחדש של עצם מושג ההשפעה: באמצעות רשתות כלכליות חוצות יבשות, יוזמות אסטרטגיות כמו ״החגורה והדרך״, מוסדות פיננסיים חלופיים והשקעות עצומות בטכנולוגיה, בינה מלאכותית ומוליכים למחצה.
במובן זה, עלייתה של סין אינה רק סיפור של צמיחה כלכלית מהירה - אלא שינוי מבני בחלוקת הכוח העולמית. מדינה שלפני שלושה עשורים הייתה שחקנית שולית יחסית, הפכה כיום לגורם מרכזי במשוואת הסדר הבינלאומי. לכן בייג׳ינג פועלת בביטחון של מעצמה, והעולם כבר אינו רואה בה רק ״כלכלה מתפתחת״ אלא מוקד כוח בינלאומי שמעצב מחדש את האיזונים הכלכליים והאסטרטגיים של המאה ה־21.
רוסיה, לעומת זאת, אף שמשקלה הכלכלי מוגבל ביחס לסין, הצליחה לבסס את עצמה ככוח גיאו־אסטרטגי המסוגל לעכב את רצון המערב ולהכתיב משוואות חדשות בתחומי הביטחון, האנרגיה והאיזון הצבאי.
מוסקבה הראתה כי גם סנקציות נרחבות אינן מובילות בהכרח להכנעה מלאה, וכי המערכת הבינלאומית כבר אינה פועלת לפי כללי ההרתעה המערביים שאפיינו את התקופה שלאחר המלחמה הקרה.
אך הטעות האנליטית הגדולה ביותר היא לחשוב שהעולם פשוט עובר מהגמוניה אמריקאית להגמוניה סינית או רוסית. המציאות מורכבת יותר.
מה שמתהווה כיום אינו מעבר מקוטב אחד לאחר, אלא מעבר מ״חד־קוטביות מערבית״ ל״רב־קוטביות מורכבת״ — שבה משתלבים יחד מקורות הכוח הישנים עם אמצעי השפעה חדשים: המדינה לצד תאגידי הענק, ההון לצד הטכנולוגיה, האנרגיה לצד נתיבי הסחר הימיים, והבריתות הצבאיות לצד רשתות כלכליות חוצות גבולות.
גם מושג הכוח עצמו השתנה
במאה העשרים נמדד כוח לפי גודל הצבאות, מספר הבסיסים הצבאיים ויכולת ההרתעה הגרעינית. במאה העשרים ואחת, שליטה במוליכים למחצה עשויה להיות מכרעת יותר מנושאות מטוסים; שליטה בשרשראות אספקה עשויה להשפיע יותר מכלי נשק מסורתיים רבים; ובינה מלאכותית, נתונים ותשתיות דיגיטליות הפכו לכלי השפעה שאינם נופלים בחשיבותם מכוח צבאי.
מי שמחזיק בטכנולוגיה, באנרגיה, במטבע, בנתיבי הסחר ובתשתיות הדיגיטליות - מחזיק בחלק ניכר ממפתחות הכוח החדשה. וכאן בדיוק, לפי תפיסה זו, טמון אתגרו של המערב.
ואולי האירוניה האינטלקטואלית הבולטת היא שאת השינוי הזה מתארים כיום גם הוגים מערביים שנחשבו בעבר לאדריכלי הרגע האמריקאי עצמו. ההוגה האמריקאי פרנסיס פוקויאמה, מחבר התזה ״קץ ההיסטוריה״, העלה בהתבטאויותיו האחרונות שאלה הפוכה: לא כיצד סין תנצח את ארצות הברית - אלא כיצד ארצות הברית עלולה להחליש את עצמה מבפנים.
פוקויאמה סבור שהאיום על מעמדה של ארצות הברית אינו נובע רק מעליית מתחרותיה, אלא גם מ״שחיקה עצמית של מוסדות, קיטוב פנימי ועליית הפופוליזם הפוליטי שמייצג טראמפ - באופן שעלול לדחוף את ארצות הברית למסלול של דעיכה עצמית כמעצמת־על״.
במובן הזה, לפי תפיסה זו, הנסיגה האמריקאית אינה מתחילה בהכרח מבייג׳ינג או ממוסקבה - אלא עלולה להתחיל דווקא מוושינגטון עצמה, כאשר המשבר הפנימי הופך לגורם שמערער את ההנהגה החיצונית.
ארצות הברית נותרה המעצמה המובילה בעולם, אך לראשונה מזה עשרות שנים, היא מתמודדת עם אתגרים בו זמנית במספר רמות: ניקוז אסטרטגי כתוצאה ממלחמות ממושכות, קיטוב פוליטי פנימי המחליש את הלכידות בקבלת ההחלטות, חוב ציבורי עולה, תחרות תעשייתית וטכנולוגית עזה מצד סין, ירידה ביכולת ההרתעה החד-צדדית שלה, ובעלות ברית המונעות יותר ויותר על ידי אינטרס לאומי ולא על ידי יישור אידיאולוגי מסורתי.
אפילו הדולר, אשר במשך עשרות שנים היה עמוד השדרה של הדומיננטיות הפיננסית האמריקאית, אינו חסין עוד מפני ויכוחים על עתידה של המערכת המוניטרית העולמית. בעוד שהדיבורים על "סוף הדולר" עדיין מוקדמים, עצם הרחבת הדיונים על שיטות תשלום וסליקה חלופיות באמצעות מטבעות לאומיים מגלה שההגמוניה הפיננסית עצמה כבר אינה מעבר לעוררין.
השינוי המשמעותי ביותר אינו מתרחש רק בוושינגטון, בייג'ינג או מוסקבה, אלא גם במה שמכונה "הדרום הגלובלי". מאסיה לאפריקה ולאמריקה הלטינית, מדינות רבות מגדירות מחדש את מקומן במערכת הבינלאומית. מדינות אלה אינן מקבלות עוד בקלות יישור ישן, וגם אינן רוצות להיות רק תחומי השפעה עבור המעצמות הגדולות. הם מחפשים שותפויות רב-צדדיות, ממנפים תחרות בין המעצמות הגדולות כדי לקדם את האינטרסים שלהן, ושואפים לאוטונומיה אסטרטגית גדולה יותר.
זוהי המשמעות האמיתית של עולם "פוסט-מערבי". זה לא עולם ללא המערב, וגם לא עולם המונהג על ידי מעצמה חלופית אחת. אלא, זהו עולם שבו המרכזיות המערבית כנקודת התייחסות יחידה הולכת ופוחתת, ושבו צצים מרכזי כוח מרובים וחופפים - חלקם כלכליים, חלקם טכנולוגיים, חלקם צבאיים וחלקם פיננסיים.
בטווח הקצר, עולם זה יהיה סוער יותר, משום שרב-צדדיות אינה בהכרח שווה ערך ליציבות. להיפך, סדר מעבר מסוכן לעתים קרובות יותר מסדר יציב, משום שכלליו טרם גובשו סופית, ומשום שהמעצמות הגדולות טרם הסכימו על צורת מאזן הכוחות החדש.
ארצות הברית לא תיפול מחר, סין לא תהפוך ל"אמריקה חדשה", ורוסיה לא תוביל את הסדר הבינלאומי. אבל מה שבטוח הוא שהעולם שנוהל פעם אך ורק על ידי וושינגטון כבר לא קיים כפי שהיה פעם.
אנו עדים לשלב היסטורי שבו מפות ההשפעה משתנות, כלי הכוח משתנים, ומרכז העולם מוגדר מחדש. קריסת ההגמוניה האמריקאית היא בסך הכל השתקפות של עלייתה של תודעה אסטרטגית חדשה, כזו שמחלקת מחדש את הכוח על פני מפה גיאופוליטית משתנה.
בפוליטיקה הבינלאומית, אימפריות אינן קורסות בפתאומיות; אלא, הן מתחילות לאבד את יכולתן להשתלט על העתיד. זה בדיוק מה שקורה היום. העולם אינו עד לסוף המערב כמעצמה, אלא לסוף המערב כ"מרכז העולם הבלעדי".
העידן הפוסט-מערבי אינו רק היעדר הגמוניה, אלא הופעתה של תפיסה חדשה שמגדירה מחדש אינטרסים ומשחזרת את האיזון בין מזרח למערב.
השאלה האמיתית אינה עוד: האם המערב בדעיכה? היא הפכה ל: "איך ייראה הסדר הבינלאומי כאשר הכוח יחולק וכללי העולם ייכתבו מחוץ להגמוניה המערבית בפעם הראשונה מזה מאות שנים?"