אזור מערב אסיה הגיע פעם נוספת לנקודת מפנה מסוכנת במאזן הביטחוני והכלכלי שלו. ההסלמה במתיחות בין איראן לארצות הברית, לצד החשש הכבד מחידוש הפעולות הצבאיות של וושינגטון ותל אביב, הפכו את המפרץ הפרסי מנתיב מים אסטרטגי לייצוא אנרגיה למוקד של אי־ודאות מערכתית.
בהקשר זה, מה שבולט יותר מבעבר הוא הפעילות הגוברת והחשש העמוק בקרב השחקנים האזוריים, ובייחוד מדינות ערב במפרץ הפרסי ובעלות בריתן האירופיות. שחקנים אלה החלו לפעול במרץ כדי לבלום את המשבר ולסיים את מה שניתן לכנות ״מלחמת צללים דיפלומטית״.
כדי להבין את מקור החשש הזה, וכן מדוע בירות ערביות ואירופיות דורשות כיום הפסקה מיידית של מעשי האיבה, בניגוד לתרחישים המיליטנטיים שקודמו בעבר, יש לבחון את ההשלכות המבניות של המשבר בשלוש שכבות מרכזיות: כלכלת אירופה בכללותה, הביטחון הגאו־כלכלי בתחום האנרגיה והאיומים על הביטחון הלאומי של מדינות ערב.
זעזוע האנרגיה והעמקת המשבר הכלכלי באירופה
הגורם הראשון והבולט ביותר לחשש הוא הזעזוע חסר התקדים לכלכלת אירופה ולמערכת המוניטרית של היבשת. כלכלות אירופה, שעדיין מתמודדות עם ההשלכות ארוכות הטווח של מלחמות אזוריות ושל סנקציות בתחום האנרגיה, ניצבות בפני שיבושים חמורים בשרשראות האספקה של מוצרים חיוניים, בעקבות חסימתו של מצר הורמוז או שיבושים נרחבים בתנועה דרכו.
הסוכנות הבין־לאומית לאנרגיה הזהירה שוב ושוב מפני מחסור של כמה מיליוני חביות של סולר ותזקיקי נפט בשוק העולמי. מחסור זה שחק את שולי הרווח של בתי הזיקוק והביא את מחירי הדלק במדינות כמו צרפת לרמות חריגות, של יותר מ־2.3 אירו לליטר.
תחזיות קרן המטבע הבין־לאומית לצמיחה כלכלית חלשה מאוד בצרפת, בשיעור של כ־0.6%, ולהמשך האינפלציה בשנת 2026, מצביעות על כך שלאירופה נותר מרחב מוגבל בלבד לספוג זעזועי מחירים נוספים בתחום האנרגיה.
עליית מחירי הבנזין והסולר מגדילה את עלויות התחבורה, השירותים הלוגיסטיים והייצור התעשייתי, ופוגעת בכוח הקנייה של משקי הבית באירופה. הלחץ על יוקר המחיה תורם גם לאי־שקט חברתי נרחב, להפגנות רחוב בהשתתפות מאות אלפי בני אדם ולטלטלה בשווקים הפיננסיים, לרבות ירידה במדד המניות CAC 40 ועלייה בתשואות איגרות החוב הממשלתיות.
בנסיבות אלה, מנהיגי אירופה הגיעו להבנה אסטרטגית שלפיה המשך המלחמה במפרץ הפרסי עלול להיות בבחינת התאבדות כלכלית עבור מערכות הרווחה השחוקות במערב.
הפגיעוּת הביטחונית והכלכלית של מדינות ערב במפרץ
ברובד השני יש להתייחס להתפתחויות הגאו־פוליטיות ולסכנה המהותית הנשקפת לביטחון הלאומי והכלכלי של מדינות ערב השוכנות לאורך החוף הדרומי של המפרץ הפרסי. במשך עשרות שנים הניחו הנסיכויות הערביות כי באמצעות הסתמכות על מטריית הביטחון האמריקאית ועל עסקאות נשק בהיקפים עצומים, יוכלו להמשיך בפיתוח כלכלי בסביבה בטוחה. אולם ההתפתחויות שנבעו מהמלחמה האחרונה ניפצו את אשליית החסינות המוחלטת.
איחוד האמירויות הערביות, ממלכת ערב הסעודית, קטר וכווית ביססו את השקעותיהן, בהיקף של מאות מיליארדי דולרים, על פיתוח הכלכלה הדיגיטלית, הבינה המלאכותית, מרכזי נתונים בענן ותשתיות תיירות.
האיומים ההדדיים מצד איראן לפגוע בכבלי סיבים אופטיים תת־ימיים במצר הורמוז ובמתקנים דיגיטליים חיוניים חשפו את המציאות הקשה: כלכלת המפרץ המודרנית פגיעה מאוד. ניתוק הכבלים או שיבושים בשווקים הפיננסיים, גם אם לא יובילו להשבתה מוחלטת של האינטרנט העולמי, עלולים לשתק בתוך ימים את עמוד השדרה של המסחר האלקטרוני, הבנקאות הדיגיטלית והחזונות העירוניים המבוססים על בינה מלאכותית באמירויות ובערב הסעודית.
נוסף על כך, הנתונים המדאיגים של קרן המטבע הבין־לאומית בנוגע להתכווצות הכלכלית החדה במדינות האזור בשנת 2026, ובהם צמיחה שלילית בשיעור של 16% בעיראק, 15% בקטר ובכווית ו־3.3% בערב הסעודית, ממחישים כי המלחמה במפרץ הפרסי היא משחק שבו כל הצדדים מפסידים.
מצור ימי ושיבושים בייצוא הנפט מצמצמים באופן חד את הכנסותיהן של מדינות אלה במטבע חוץ ומובילים לקיפאון בפרויקטים הגדולים שלהן לפיתוח. לפיכך, הבירות הערביות הבינו כי כל תקיפה מחודשת של איראן בידי ארצות הברית וישראל עלולה להוביל מיד להפעלת דוקטרינת ההרתעה הא־סימטרית של טהראן, לפגיעת רסיסי המלחמה במתקני האנרגיה באזור, ובהם מתקני ארמקו, או בשדות התעופה המסחריים של דובאי ודוחה, ולבסוף להתלקחות מחודשת של חוסר הביטחון האזורי.
הדיפלומטיה באיסטנבול: ניסיון לבלום את התפשטות המלחמה
דוגמה בולטת להערכה האסטרטגית המשותפת הזאת ניתן לראות בפסגה החשובה שנערכה באיסטנבול בסוף אוקטובר 2026. בפסגה התכנסו שרי החוץ של המנגנון האזורי, הכולל את טורקיה, מצרים, פקיסטן וממלכת ערב הסעודית, לצד שותפותיהן האירופיות, ובהן בריטניה, גרמניה, צרפת ואיטליה.
היוזמה הדיפלומטית, שגובשה בהובלתו של הקאן פידאן, הראתה כי המדינות באזור והמדינות האירופיות הגיעו לרמה של דאגה משותפת, הדוחפת אותן לנקוט עמדה נגד החד־צדדיות הצבאית של וושינגטון ותל אביב.
בפסגה, אף שנותרו חילוקי דעות עמוקים בין הגישה הביטחונית האירופית, שעדיין מתמקדת בסוגיית הגרעין האיראנית, לבין עמדותיהן של מדינות אסיה והמזרח התיכון, הצדדים הסכימו על נקודה אחת.
מדינות אסיה והמזרח התיכון רואות במדיניות התוקפנית של ישראל ובסכנה להתפשטות המלחמה ברחבי האזור את שורש המשבר; לעומת זאת, הצדדים האירופיים ממשיכים לעסוק בשיקולים המיוחדים שלהם בנוגע לסוגיית הגרעין האיראנית.
למרות חילוקי הדעות, התגבש קונצנזוס בסיסי: אף אחד מהשחקנים אינו מעוניין בהרחבת המלחמה, והדיפלומטיה היא הדרך היחידה להיחלץ מן האסון.
בכירים אירופים, ובהם שר החוץ הצרפתי, הזהירו במפורש כי הסלמה מחודשת לא תניב מנצחים ועלולה לגרום לזעזוע חריף בשוק האנרגיה. עמדות אלה מראות כי החשש מהשלכותיה הכלכליות והביטחוניות של המלחמה הפך לגורם מכריע במהלכים הדיפלומטיים של מדינות האזור ואירופה.
בסופו של דבר, רצונן של מדינות ערב ואירופה להביא לסיום המשבר במפרץ הפרסי נובע, מעבר למראית העין הידידותית, מגישה שמרנית המבוססת על החשש מקריסה כלכלית.
אירופה חוששת מהעמקת האינפלציה, מהפגנות רחוב ומהסטגפלציה, ואילו מדינות ערב חוששות מהרס התשתיות הדיגיטליות, מירידה חדה בתוצר המקומי הגולמי ומאובדן הסיכוי למימוש חזון הפיתוח בר־הקיימא שלהן. חששות אלה הביאו אותן למסקנה כי בלימת מדיניות המלחמה של וושינגטון ופתיחת נתיב לדיאלוג עם טהראן הן אמצעי הביטחון היחיד למניעת הידרדרות חדה בכלכלה ובביטחון העולמיים.
הדיפלומטיה באיסטנבול, אף שהיא ניצבת בפני אתגרים הנובעים מניגודי האינטרסים בין השחקנים השונים, הראתה כי השלום במפרץ הפרסי אינו עוד אפשרות אידאולוגית בלבד, אלא הכרח לשימור יסודותיה של המערכת הקפיטליסטית ולהגנה על הביטחון האזורי.