עם עלות יום 8 בנובמבר 2025 הגיע רכבת המטען הראשונה מצפון מוסקבה אל הנמל היבש "אברין" בדרום־מערב טהראן, ובישרה על הצלחת הניסוי הראשון של מסדרון "צפון–דרום" כחלופה לנתיבי השיט הימיים, תוך קיצור מרחק של 6,500 ק"מ ל־13 ימים במקום 45 ימים.
הישג זה מאשר כי בריתות חדשות החלו להיווצר, והתגבשו במידה רבה לאחר מלחמת 12 הימים, באמצעות התמיכה הרוסית – והסינית – הנרחבת באיראן, עד כדי חתימה על "הסכם השותפות האסטרטגית התלת־צדדי". הדבר מעלה שאלות לגבי גבולות התמיכה הרוסית, והאם היא עלולה להגיע עד כדי עימות צבאי עם ארצות הברית וישראל.
כדי להבין את מרחב התמרון של רוסיה, יש להבין את נקודות המוצא של מדיניותה הרב־ממדית, שלא ניתן להבינה על סמך התפיסות הישנות של רוסיה "הסובייטית". רוסיה של היום מקיימת יחסים הדוקים עם כוחות הסותרים זה את זה קיומית: יש לה יחסים חזקים מאוד עם "ישראל", ובמיוחד קשר ייחודי בין נשיא רוסיה ולדימיר פוטין לבין ראש ממשלת "ישראל" בנימין נתניהו. במקביל היא מארחת במוסקבה משלחות של חמאס וחזבאללה, חותמת על הסכם שותפות אסטרטגית עם איראן ל־20 שנה, ותומכת בה בהגנה עצמית מול איומים מתל אביב.
נקודות המוצא של המדיניות הרוסית
חל שינוי מהותי בנקודות המוצא של המדיניות הרוסית לאחר קריסת ברית המועצות. בעבר היא נשענה על רעיון מרכזי שהתבסס על שלושה עמודים: מאבק מעמדי, אינטרנציונליזם פרולטרי ואתאיזם רשמי – במטרה לבנות חברה קומוניסטית עולמית באמצעות ייצוא המהפכה. קריסה זו הותירה ריק עצום ואובדן דרך למדינה ולחברה הרוסית שנמשך כעשור.
עם עלייתו של הנשיא פוטין לשלטון, החלה מלאכת עיצוב זהות מחודשת לרוסיה, המתיישבת עם שורשיה ההיסטוריים הצאריים הנשענים על לאומיות אורתודוקסית. ליבה נשען על ארבעה יסודות: "רוסיה הקדושה", הרציפות ההיסטורית, הערכים המסורתיים ו"העולם הרוסי". חזון זה נועד להשיב את הזהות הלאומית, לאחד את הרוסים סביב רעיון כולל, ולהתנגד להתפוררות מערבית. כאן בולט תפקידה של הכנסייה האורתודוקסית שאימצה "חזון לאומי" משותף עם המדינה והחברה להשבת כל הרוסים והטריטוריות הרוסיות לשעבר.
שינוי זה הוביל לגיבוש עקרונות מדיניים חדשים שאינם אידאולוגיים, המבוססים על קדימות האינטרס הלאומי, ריאליזם מדיני ואי־הזדהות אידאולוגית – במטרה למקסם את ההשפעה הרוסית, להגן על הביטחון הלאומי ולהשיג את מרב הרווחים.
ביטויי המדיניות הרוסית
מוסקבה כוננה ברית רחבה ועמוקה עם איראן, שהתבטאה תחילה במלחמה באוקראינה, לאחר שטהראן סיפקה לרוסיה כטב"מים מסוג "שאהד־136", שחוללו שינוי במאזן המלחמה לטובת רוסיה. אולם ברית זו לא הביאה את רוסיה להגן על הכוחות האיראניים בסוריה מפני התקיפות הישראליות. לעומת זאת, עמדתה כיום כלפי איראן שונה – והיא מספקת לה טכנולוגיות מתקדמות כדי לאפשר לה להגן על עצמה מול ארצות הברית ו"ישראל".
רוסיה תומכת גם בסוגיה הפלסטינית מנקודת מבט של פתרון שתי המדינות ונוקטת עמדות במועצת הביטחון לטובתה; ובו בזמן היא משמרת את ערוצי הקשר הרחבים ביותר עם "ישראל" ורואה בקיומה ובהגנתה יעד מרכזי במדיניותה – חרף התפקיד הישראלי המשמעותי, לטענת הכותב, בהיחלשות ברית המועצות ובשאיבת מדענים רוסים מובילים בתקופת המשבר.
אין מדובר רק בסכסוכים קיומיים, אלא גם ביריבויות אזוריות ובינלאומיות, במיוחד באזור "לב העולם". רוסיה מקיימת יחסים מצוינים עם מדינות וכוחות יריבים ומתחרים: היא סייעה לחות'ים לוגיסטית לפגיעה בספינות מסחר ישראליות ואמריקאיות בים האדום ובים הערבי; ובמקביל מקיימת יחסים הדוקים ביותר עם ערב הסעודית – יריבתם של החות'ים – ועם איחוד האמירויות הערביות, המתחרה של סעודיה בחלק מהזירות. כמו כן היא משתפת פעולה עם האמירויות בלוב בתמיכה בח'ליפה חפתר, יריב טורקיה – שותפתה של רוסיה בזירה הסורית.
נקודת המוצא של המדיניות
אין להסביר מדיניות זו אלא על בסיס העקרונות שהוזכרו: האינטרס הלאומי העליון של רוסיה קודם לאינטרסים של שאר השחקנים, והביטחון הלאומי שלה נשען על הרחבת מעגלי ההשפעה. האזור המרכזי למימוש השפעה זו הוא "לב העולם" (משולש עמק הנילוס – רמת אנטוליה – הרמה האיראנית). מכאן נובעת מדיניות של ניצול הסתירות הקיומיות או התחרותיות בין כל הצדדים, לא באמצעות פיוס אלא באמצעות ריאליזם מדיני. גישה זו הופכת את רוסיה למתווכת שאין לה תחליף בעיני כל הצדדים ומחזקת את השפעתה באזור – בניגוד לארצות הברית, הנוטה לצד אחד (ישראל) ודורשת מהשאר להיכנע לו.
גבולות הקשר עם איראן והמלחמה הנדחית
אין ספק שהעמדה הרוסית התומכת במידה רבה באיראן צבאית וביטחונית מילאה תפקיד משמעותי בבלימת המהלך האחרון ובסיכול האיומים הצבאיים האמריקאיים־ישראליים במסגרת "המלחמה הנדחית". זהו מהלך גדול הנובע מעוצמת האיום שרוסיה חשה במקרה של נפילת איראן ופירוקה.
אם איראן תיפול, רוסיה תאבד בראש ובראשונה את מסדרון "צפון–דרום", ותמצא את עצמה במגע ישיר עם האמריקאים מדרום. אלה ישקיעו בגיוון האתני והדתי במרכז אסיה ובלב רוסיה במטרה לפרקה ולשלוט במשאביה העצומים – לאחר סילוק יריב אימפריאלי אורתודוקסי שהיווה איום על האנגלו־סקסים מסוף המאה ה־18 ועד היום.
אבל השאלה החשובה ביותר היא: למרות כל האיומים הללו, האם הדבר ידחוף את רוסיה להגן ישירות על האינטרסים הלאומיים שלה, על ביטחונה הלאומי ועל השפעתה באיראן? כאן מדובר ביכולתו של המשק הרוסי, שנשחק במלחמה באוקראינה ונמצא תחת נטל סנקציות מערביות כבדות, שאינן מאפשרות לו לצאת להרפתקה גדולה חדשה. יש לזכור גם שמוסקבה, ללא ספק, אינה מעוניינת בשותפים חזקים לצידה כמו איראן וטורקיה, משום שאלה עלולים לצמצם את ההגמוניה היחסית שלה בזירה.