לפי המדור לעניינים בינלאומיים בסוכנות הידיעות טסנים, המהומות האלימות בעיר בני ברק בפברואר 2026, שליוו בהתקפה של חרדים על שתי חיילות צבא ישראל ובעימות ישיר עם כוחות משטרה, אינן נחשבות רק למהומה אזרחי או מחאה דתית.
יש לנתח את אירוע זה כסימן אובייקטיבי למשבר מבני ומצטבר ביחסים בין המשטר הישראלי לבין הקהילה החרדית; משבר שקיבל כעת ממדים ביטחוניים, כלכליים ופוליטיים ברורים יותר, במקביל למלחמה הארוכה והשוחקת של ישראל.
על פי דיווחים אחרונים של המכון הישראלי לדמוקרטיה, שיעור אוכלוסיית החרדים, שהיווה כמעט 11% מכלל האוכלוסייה בישראל לפני כעשור, חווה צמיכה מהירה, עד כדי כך שצפוי להוות כ-25% מכלל אוכלוסיית ישראל עד שנת 2050. לשינוי דמוגרפי זה יהיו השלכות ישירות על יכולותיה הכלכליות והביטחוניות של ישראל, אם הוא לא ילווה בשינויים מהותיים בדפוסי החינוך, התעסוקה והשירות הצבאי.
השורש ההיסטורי של המשבר
פטור החרדים משירות צבאי מקורו במכתב "הסטטוס קוו" בשנים הראשונות להקמת ישראל, שדוד בן גוריון שלח כדי למנוע פילוג פנימי בין חילונים לדתיים.
מצד אחד, החרדים היו בעיקר אוכלוסייה קטנה מאוד, מבודדת ושולית בחברה הישראלית באותה תקופה, ופטורם משירות חובה לא נחשב לסוגיה משמעותית. מצד שני, המשטר הישראלי, שכבר בתחילת דרכו קרא לעלייה המונית של יהודים לישראל, נאלץ לא לעשות הבחנה בין יהודים דתיים לחילוניים בתהליך זה ולקרוא לכולם לעלות לארץ.
לקהילה החרדית, במיוחד בשנים הראשונות להקמת ישראל, הייתה גישה מסורתית וטקסטואלית יותר לסוגיית הקמת מדינה יהודית - לפי ההבנה המסורתית שלה: ראשית, אסור להקים מדינה יהודית עד לביאת המשיח (הגואל ביהדות), ושנית, אסור ליהודים לצאת למלחמה עם אומות אחרות (איסור על כל פעולה צבאית עד לביאת המשיח).
באותה תקופה, פוליטיקאים ישראליים קיבלו פטור זה כדי להפוך את העלייה לאטרקטיבית יותר עבור יהודים חרדים. אך במהלך העשורים הבאים, שיעור הפריון הגבוה של הקהילה החרדית - ממוצע של 6- 7 ילדים לאישה - הפך את מדיניות האפליה הזמנית הזו לאי שוויון מאורגן ומתמשך.
כיום, עשרות אלפי גברים חרדים צעירים בגילאי שירות צבאי אינם מוכנים להתגייס לצבא, ובמקביל מסרבים להשתתף בשוק העבודה, ומעדיפים לבלות את מלוא זמנם בישיבות. מגמה זו, במיוחד במצב המלחמה הנוכחי, הפעילה לחץ כבד על צבא ישראל וכן על מגזרים ישראליים אחרים (מהם מגויסים בעיקר אנשי הצבא והמילואים).
צבא ישראל זקוק בסך הכל לכ-300 אלף חיילים חדשים. מגזרים חילוניים ודתיים-לאומיים סבורים כי חרדים נהנים מהיתרונות הביטחוניים והכלכליים, שבייצורם ממלאים תפקיד מפתח מגזרים אחרים, אך החרדים אינם מוכנים לקחת חלק בעלויותיהם.
שירות צבאי - מזהות לאומית למשבר ביטחוני
בישראל, שירות צבאי אינו רק צורך ביטחוני, אלא עמוד השדרה של הזהות הישראלית. סוציולוגים ישראליים רבים רואים בצבא את הכלי המרכזי ליצירת לכידות חברתית ו"סיר רותח של לכידות חברתית". בהקשר זה, הסירוב הנרחב של חרדים להתגייס למעשה מציב אותם מחוץ לאמנה חברתית זו.
פער זה הפך למשבר מבצעי בשנים האחרונות, במיוחד מאז פרוץ מלחמת ההתשה "סערת אל-אקצא". דיווחים פנימיים של צבא ישראל מצביעים על שחיקה קשה של חיילי מילואים, ירידה במוטיבציה להמשיך לשרת ומחסור בכוח אדם ביחידות קרביות. בנסיבות כאלה, כל פטור נרחב משירות צבאי ישפיע ישירות על יכולת הלחימה של הצבא.
דיווחים מתוך צבא ישראל מצביעים על שחיקה רבה של חיילי מילואים, ירידה במוטיבציה להמשיך לשרת ומחסור בכוח אדם ביחידות קרביות. בנסיבות כאלה, כל פטור נרחב משירות צבאי ישפיע ישירות על יכולת הלחימה של הצבא.
פוליטיקה קואליציונית ומבוי סתום ברפורמה
למרות מודעות מוסדות הביטחון והמחקר של ישראל לממדי המשבר הזה, ממשלות קואליציוניות שונות לא הצליחו לספק פתרון בר-קיימא. הסיבה המרכזית לכישלון זה הייתה התלות המבנית של קואליציות השלטון במפלגות החרדיות. מפלגות כמו ש"ס ו"יהדות התורה המאוחדת" הפכו לשחקניות המתנגדות לשירות חובה עבור חרדים, שחוסמים כל דרך לרפורמה רצינית בתחומי השירות הצבאי והחינוך החילוני.
החוקים החדשים בנוגע לגיוס חרדים שאושרו לאחרונה הם (לדעת מומחים ישראליים רבים) ניסיון לנהל משבר פוליטי לטווח קצר, במקום פתרון מהותי לבעיה. הם לא סיפקו את החברה החילונית ולא דיכאו את זעמם של החרדים, מה שהמרד בבני ברק הוא דוגמה קונקרטית לכך. למעשה, ממשלת נתניהו פשוט מנסה להרוג את הזמן ולהאריך את המצב עד לבחירות 2026.
העמקת הפער החברתי
בנוסף לממד הצבאי, לגידול האוכלוסייה ולכוחם הפוליטי של החרדים יש השפעה ישירה על האווירה הציבורית בישראל. הגבלות גוברות בשבת (יום המנוחה היהודי), לחץ להפרדה מגדרית במרחבים חינוכיים וציבוריים, ושינוי ייעודן של ערים ושכונות המבוסס על נורמות דתיות, גרמו לחלק ניכר מהחברה החילונית לחוש כי זהותה ואורח חייה דועכים.
מנגד, מפלגות האופוזיציה של נתניהו, בראשות נפתלי בנט (הנחשב למועמד העיקרי להביס את נתניהו), ניצלו את המרד החרדי בבני ברק כדי לתקוף את ראש הממשלה. לדוגמה, נפתלי בנט נכח שם והאשים את ממשלת נתניהו ואת המפלגות החרדיות בהתעלמות מודעת מהסתה נגד שירות צבאי, ואמר: האלימות האחרונה היא תוצאה של אווירה שקיבלה לגיטימציה בסיסמאות כמו "נמות אבל לא נתגייס לצבא".
הוא הדגיש כי התנהגויות אלה לא התרחשו בחלל ריק, וכי על ידי התעלמות מהאלימות נגד חיילים חרדים, ממשלת נתניהו העבירה את מסר ניצחון תנועת השתמטות מגיוס לקהילה החרדית.
מנגד, יו"ר ש"ס "אריה דרעי" כינה את דבריו של בנט "פרובוקטיביים" ואתו "מנצל פוליטי", וקרא להתערבות המשטרה כדי להוציא את בנט מהעיר. מפלגת ש"ס האשימה את בנט גם בהחמרת הפילוג החברתי על ידי ניצול רגשות הציבור.
בתגובה, בנט ייחס את המשבר לתלותו המוחלטת של נתניהו במפלגות החרדיות, והודיע כי הוקמה "מערכת חרדית כמעט עצמאית מחוץ לחוקה הישראלית".
מחלוקת זו הראתה כי תקרית בני ברק חרגה ממהומה מקומית, והפכה לסמל למשבר פוליטי-ביטחוני של גיוס חרדים ולזירת התחרות על השלטון ערב הבחירות.
ישנם פרשנים ישראליים המנסים להמעיט בחומרת המשבר בישראל על ידי הצבעה על הקהילה החרדית בארה''ב. אך השוואה זו אינה מדויקת. כי חרדים אמריקאיים אינם עומדים בפני שירות חובה בצבא, הם אינם ממלאים תפקיד מכריע בקואליציות השלטון, וגם אינם נושאים בנטל הביטחוני של משטר הנתון במלחמות מתמידות.
נראה כי האתגר העיקרי של ישראל בהקשר זה הוא השילוב הבלתי נמנע של דת, ממשלה וצבא במבנה אתני-ביטחוני. לכן, יש לראות את המרד בבני ברק כאזהרה חמורה לגבי עתידה של ישראל.
גידול האוכלוסייה החרדית ללא שילובה האמיתי בחינוך, בכלכלה ובצבא דוחף את ישראל לעבר פסיפס מקוטע עם אמנה חברתית שברירית. בנסיבות כאלה, האיום העיקרי על משטר זה מגיע לא רק מבחוץ, אלא גם מתוך המבנה החברתי והדמוגרפי שלו, וניהול איום זה יהיה יקר בהרבה מאשר עימות עם אויבים זרים.