לאחר סיום מלחמת העולם השנייה בשנת 1945, ארצות הברית הופיעה כמעצמת-על עולמית ועיצבה את מדיניות החוץ שלה על בסיס הרחבת ההשפעה וריסון מה שכינתה "איום קומוניזם".
ארה״ב הגבירה את ההתערבויות הצבאיות והחשאיות שלה במדינות השונות בעולם לאחר מלחמת העולם השנייה. להתערבויות האלה שכללו הפיכה, מבצעים חשאיים של ה-CIA, תמיכה במשטרי דיקטטורה ומלחמות פרוקסי, היו השלכות עמוקות על הפוליטיקה, על הכלכלה ועל זכויות האדם של המדינות המכוונות.
הפעולות האלה התבצעו תחת מסווה מאבק בקומוניזם, אבל למעשה המטרה העיקרית שלהן הייתה בלימת הקמתן של ממשלות שנקטו בנתיב פיתוח עצמאי ממדיניות החוץ של ארה״ב. הדוגמה לכך היא ההפיכה של ה-CIA בגואטמלה.
אחת הפעולות העקובות מדם ביותר בתולדות ה-CIA הייתה הפלת ממשלתו החוקית והעממית של "חקובו ארבנז" בגואטמלה ביוני 1954; מבצע בשם הקוד "PBSUCESS" שהפך את גואטמלה במשך עשרות שנים לגיהינום של דיקטטורה צבאית, עינויים, טבח ורצח עם. גם עד היום, העוני, האלימות וגלי ההגירה מהמדינה הזו הם תוצאה ישירה של אותה הפיכה ב-1954.
רקע היסטורי: רפובליקת הבננות והאביב הדמוקרטי היחיד
בתחילת שנות ה-50 הייתה גואטמלה מדינה קטנה, חקלאית ברובה ובעלת אי-שוויון חברתי קיצוני. פחות מ-2% מהאוכלוסייה החזיקו ביותר מ-70% מהאדמות הראויות לעיבוד ומאות אלפי איכרים חיו בתנאים פיאודליים.
הכוח האמיתי לא היה בידי הממשלה, אלא בידי חברת הענק האמריקאית "יונייטד פרוט"; חברה ששלטה בנמל הראשי של המדינה, בקווי הרכבת, ברשת התקשורת וכמעט בכל ייצוא הבננות של גואטמלה והשפעתה הייתה כה גדולה, שבמסמכים פנימיים של משרד החוץ האמריקאי היא כונתה "ממשלה מקבילה".
יונייטד פרוט לא רק החזיקה ב-70% מהאדמות הראויות לעיבוד, אלא גם שלטה ברכבת, בנמל האטלנטי החשוב היחיד (פוארטו באריוס), במערכת הטלפון והטלגרף וכמעט בכל ייצוא הבננות. עובדי המטעים היו קושרים בחבלים ומובילים לשדות כמו עבדים, והחברה כמעט לא שילמה מיסים. הדיקטטור של התקופה, חורחה אוביקו (1931-1944), שימש בפועל כמגן האינטרסים של החברה.
באוקטובר 1944 הפילה מהפכה עממית את אוביקו, והחלה תקופה בת עשר שנים שהגואטמלים מכנים "עשר שנות האביב"- התקופה היחידה בהיסטוריה המודרנית שלהם שבה התקיימו חופש ביטוי, בחירות אמיתיות ורפורמות חברתיות.
בתקופה זו נבחרו חואן חוסה ארוואלו (1945-1951) ולאחריו חקובו ארבנז לנשיאות. ארבנז, קצין צבא ופטריוט מתון, נבחר בבחירות של מרץ 1951. תוכניתו, שכונתה "המהפכה הסוציאל-דמוקרטית", נשאה מטרה פשוטה אך היסטורית: להפוך את גואטמלה מכלכלה קולוניאלית למדינה מודרנית ועצמאית.
ממשלת ארבנז החלה ברפורמות אגרריות, מיסויות וכלכליות, הכירה באיגודי עובדים, והעבירה פרויקטי תשתית מידי חברות זרות לידי המדינה. בעיני תושבי גואטמלה כל אלה היו צעדים לעבר צדק חברתי, אך מבחינת וושינגטון ובעלות בריתה הכלכליות הייתה לכך משמעות שונה לחלוטין.
מה עשה נשיא גואטמלה שעורר את זעמה של וושינגטון?
הצעד החשוב ביותר של ממשלת ארבנז היה אישור חוק הרפורמה האגררית ביוני 1952. לפי חוק זה, אדמות בלתי מנוצלות של בעלי קרקעות גדולים נרכשו וחולקו לאיכרים חסרי אדמה. חברת "יונייטד פרוט" החזיקה ביותר מ-160 אלף הקטרים של אדמות לא מנוצלות, שאת שוויין הצהירה בעצמה כ-525 אלף דולר בלבד, כדי להתחמק ממסים. הממשלה הפקיעה את האדמות על בסיס אותו שווי מוצהר וחילקה אותן לכמאה אלף משפחות. מהלך זה נחשב לרפורמה האגררית הגדולה ביותר בתולדות אמריקה הלטינית עד אותה תקופה.
במקביל, ממשלת ארבנז החלה בפרויקטי תשתית עצמאיים ובהם הקמת נמל חדש, כביש מהיר ותחנת כוח, כדי להפחית את התלות במונופול של החברה האמריקאית. לצד צעדים אלה, מפלגת העבודה של גואטמלה החזיקה רק בארבעה מתוך חמישים ואחד המושבים בפרלמנט, ואף אחד מחבריה לא כיהן בתפקידים מרכזיים במשרדי הממשלה.
עם זאת, האינטרסים של "יונייטד פרוט" עמדו תחת איום ישיר. מזכיר המדינה "ג׳ון פוסטר דאלס" ואחיו "אלן דאלס", ראש ה-CIA שימשו במשך שנים כעורכי דין ושותפים של החברה. "וולטר בדל סמית׳", סגן שר ההגנה וראש ה-CIA לשעבר, ניהל משא ומתן להתמנות למנכ״ל יונייטד פרוט. גם בכירים נוספים בממשל אייזנהאואר היו קשורים לחברה באופן ישיר או עקיף מבחינה פיננסית.
ממשל אייזנהאואר ומעגל הביטחון הלאומי שלו ובהם האחים דאלס, פירשו כל רפורמה רדיקלית בעולם השלישי כחלק מ"ההתקדמות הסמויה של הקומוניזם".
תפיסה זו לא תאמה כלל את המציאות הפנימית בגואטמלה: המפלגה הקומוניסטית של גואטמלה הייתה קטנה וחסרת השפעה, לארבנז לא היו יחסים דיפלומטיים עם ברית המועצות והצבא המקומי הוכשר למעשה תחת השפעה אמריקאית. אך גורם אחד שינה הכול: יונייטד פרוט.
החברה האמריקאית, שנפגעה מהרפורמה האגררית, פתחה בקמפיין עולמי כדי להציג את ממשלת ארבנז כ"קומוניסטית". אלן וג׳ון פוסטר דאלס היו עורכי הדין של החברה עוד לפני כניסתם לממשלה והחזיקו עמה בקשרים פיננסיים נרחבים. שגרירויות ארצות הברית במרכז אמריקה שלחו דיווחים שלפיהם הרפורמה האגררית מהווה איום על האינטרסים המסחריים של ארצות הברית. באווירה כזו, סוגיית גואטמלה הגיעה לשולחן מקבלי ההחלטות לא על בסיס המציאות, אלא על בסיס פחדים אידאולוגיים ואינטרסים של תאגידים אמריקאיים.
במזכרים פנימיים של המועצה לביטחון לאומי בשנת 1953, הוגדרה גואטמלה כ"שער הקומוניזם לחצי הכדור המערבי" והנשיא אייזנהאואר התבקש לנקוט פעולה חשאית כדי למנוע "יצירת קובה לפני קובה".
מבצע "PBSUCESS"
מתחילת שנת 1953 החל ה-CIA בתכנון מדויק שנמשך שנה שלמה להפלתו של ארבנז. בסיסי הפעולה המרכזיים הוקמו בפלורידה ובניקרגואה. לצורך ביצוע המשימה בגואטמלה, הקים ה-CIA בסיסים בהונדורס ובניקרגואה, והמבצע נוהל תחת פיקוחו הישיר של "אלן דאלס".
בהונדורס אומנה קבוצה של קצינים גואטמלים שהתנגדו לרפורמות של ארבנז תחת פיקוחם של יועצי CIA. הפיקוד על הכוח הקטן הזה נמסר ל"קרלוס קסטיו ארמס"- קצין שהשתתף בעבר בניסיון הפיכה כושל נגד ממשלת גואטמלה ונמלט מהמדינה. ה-CIA תיאר את ארמס כ"אדם שניתן לשלוט בו, שאפתן וחסר בסיס חברתי"- בדיוק התכונות הרצויות למשטר חסות.
ליבת המבצע לא הייתה הכוח הצבאי, אלא לוחמה פסיכולוגית. ה-CIA הקים בהונדורס את תחנת הרדיו "קול החירות"-תחנה שהעמידה פנים כאילו היא משדרת מתוך גואטמלה ושידרה מדי יום הודעות כוזבות על "התקדמות רחבת היקף של כוחות השחרור", "בריחת מפקדי הצבא" ו"התמוטטות הממשלה".
במקביל, הופץ גל של מאמרים, קריקטורות ודיווחים מפוברקים בעיתונות של אמריקה הלטינית וארצות הברית, שבהם כונה ארבנז "מרגל סובייטי"-אף שלא היה לו כל קשר למוסקבה.
בשלב הבא הפציצו מטוסים אמריקאיים, שנשאו סימונים מזויפים של מדינות אמריקה הלטינית, כמה מוקדים בגואטמלה: שדות תעופה, מחסני תחמושת, תחנות רדיו ואפילו אזורים מגורים מסוימים. מטרת ההפצצות לא הייתה השתלטות צבאית, אלא יצירת "פחד עמוק" בקרב הצבא והאוכלוסייה, כדי ליצור את הרושם שכוח זר עצום פולש למדינה.
לשגרירות ארצות הברית בגואטמלה היה תפקיד ישיר במבצע. השגריר "ג'ון פיוריפוי" איים בפגישות פרטיות על מפקדי הצבא, שאם ימשיכו לציית להוראותיו של ארבנז, "המדינה תיפול לידי הקומוניסטים" וארצות הברית לא תגיש כל סיוע. גם באו״ם מנעה וושינגטון, באמצעות כוח ההצבעה וההשפעה שלה, הקמת ועדת חקירה בנוגע להתערבות הזרה.
עם תחילת מתקפת כוחותיו של ארמס, צבא גואטמלה — שציפה למלחמה כוללת — נדהם לגלות שהרדיו מדווח ללא הרף על "כיתור הבירה" ועל "פיצוצים אדירים", אף שבפועל לדיווחים הללו לא היה כל בסיס.
ההפצצות המוגבלות, הלחץ מצד השגרירות האמריקאית, המידע הכוזב והפחד מתגובת וושינגטון מוטטו לחלוטין את רוחם של המפקדים. גנרלים רבים הודיעו לארבנז כי אינם מוכנים להילחם.
ב-27 ביוני 1954, לאחר שלוש שנים של ניסיונות למודרניזציה של ארצו, נאלץ חקובו ארבנז להתפטר. הוא יצא מהארמון כשבידו כמה מסמכים, ואמר לעיתונאים: "הגעתי לנקודה שבה אינני יכול עוד לשפוך את דם עמי כדי להגן על עצמאות שהעולם אינו רוצה לראות".
תוצאות ההפיכה
לאחר עזיבתו של ארבנז, עלה "קסטילו ארמס" לשלטון בתמיכתה הישירה של ארצות הברית, והצעד הראשון שלו היה ביטול מוחלט של הרפורמה האגררית והחזרת נכסי יונייטד פרוט. המפלגות הפוליטיות פורקו, האיגודים המקצועיים הוצאו מחוץ לחוק, והחלה תוכנית בשם "רשימות הקומוניסטים", שבמסגרתה נעצרו, עונו או נעלמו עשרות אלפי בני אדם רק בשל פעילות מקצועית או פוליטית.
זכות ההצבעה של אנאלפביתים-כשלושה רבעים מהאוכלוסייה- בוטלה, מפלגות פוליטיות וארגוני איכרים הוצאו מחוץ לחוק, עיתונים אופוזיציוניים נסגרו, וספריהם של סופרים כמו "ויקטור הוגו", "פיודור דוסטויבסקי" ו"מיגל אנחל אסטוריאס" (חתן פרס נובל מגואטמלה) הועלו באש.
ההפיכה הזו סימנה את תחילתם של ארבעים שנות חוסר יציבות, מלחמת אזרחים ורצח עם בגואטמלה- תקופה שבה נהרגו יותר מ-200 אלף בני אדם, רובם ילידי "המאיה". ועדת החקירה של האו״ם קבעה בשנת 1999 כי הפיכת 1954 הייתה "הניצוץ המרכזי של אחת הטרגדיות האנושיות הארוכות ביותר של המאה העשרים".
סיכום
ההפיכה בגואטמלה היא דוגמה קלאסית להגיון של המבצעים החשאיים של ארצות הברית בתקופת המלחמה הקרה: שילוב של אינטרסים של תאגידים גדולים, פחד אידאולוגי, לוחמה פסיכולוגית, תעמולה רחבת היקף ושימוש בקבוצות גולים לצורך שינוי משטר.
לאחר עשרות שנים הודו גם בכירים לשעבר ב-CIA כי ארבנז לא היה קומוניסט ולא היווה איום על ביטחונה של ארצות הברית; "חטאו" היחיד היה רצונו לחלץ את גואטמלה מצלה של חברה זרה ולבחור בדרך עצמאית לפיתוח. הלקח המר של הפרשה הזו חזר על עצמו פעמים רבות באמריקה הלטינית, אך בשום מקום לא היו השלכותיו כה עקובות מדם וממושכות כפי שהיו בגואטמלה.