ארה״ב ואירופה משתמשות זה עשרות שנים בסנקציות חד־צדדיות ככלי אימפריאלי, על מנת להעניש ואף לחסל ממשלות בדרום הגלובלי שמבקשות להשתחרר מהשליטה המערבית, לעצב דרך עצמאית ולבסס ריבונות משמעותית.
בשנות ה־70 היו בממוצע כ־15 מדינות תחת סנקציות חד־צדדיות מערביות בכל שנה. במקרים רבים, הסנקציות נועדו לחנוק את הגישה למימון ולמסחר בינלאומי, לערער תעשיות ולהצית משברים שיובילו לקריסת מדינות.
כך למשל, לאחר שנבחר הנשיא הסוציאליסטי סלבדור איינדה בצ׳ילה בשנת 1970, הטילה וושינגטון סנקציות קשות. בפגישה בבית הלבן בספטמבר אותה שנה אמר הנשיא ריצ׳רד ניקסון שהמטרה היא "לגרום לכלכלה של צ׳ילה לצרוח". ההיסטוריון פיטר קורנבלו תיאר זאת כ"מצור בלתי נראה" שחתך את צ׳ילה מהמערכת הפיננסית הבינלאומית, יצר אי־שקט חברתי ופתח את הדרך להפיכה הצבאית של אוגוסטו פינושה, בתמיכת ארה״ב.
מאז, השימוש בסנקציות הלך וגבר. בשנות ה־90 וה־2000 עמד המספר על כ־30 מדינות בממוצע בכל שנה. כיום, בעשור ה־2020, המספר חצה את ה־60 – שיעור עצום ממדינות הדרום הגלובלי.
לסנקציות מחיר אנושי אדיר. חוקרים הראו זאת במספר מקרים ידועים – למשל הסנקציות האמריקאיות על עיראק בשנות ה־90, שגרמו לתת־תזונה, מחסור במים נקיים ובתרופות, ושיבושים חמורים באספקת חשמל. בשנים האחרונות, המלחמה הכלכלית של ארה״ב נגד ונצואלה גרמה למשבר חמור, כאשר מחקר העריך כי בין 2017 ל־2018 גרמו הסנקציות ל־40 אלף מקרי מוות עודפים בשנה אחת בלבד.
עד כה נעשו מחקרים נקודתיים בלבד על ההשלכות האנושיות של סנקציות. אך השנה פורסם מחקר חדש בכתב העת The Lancet Global Health, בראשות הכלכלן פרנסיסקו רודריגס מאוניברסיטת דנוור, שהציג לראשונה תמונה עולמית כוללת.
התוצאות מדהימות: לפי ההערכה המרכזית, סנקציות חד־צדדיות של ארה״ב והאיחוד האירופי מאז 1970 קשורות למותם של 38 מיליון בני אדם. בשנות ה־90 נהרגו בממוצע מעל מיליון אנשים בשנה מסנקציות. בשנת 2021 לבדה, גרמו הסנקציות ליותר מ־800 אלף מקרי מוות.
משמעות הדבר היא שמספר ההרוגים מסנקציות גדול פי כמה ממספר ההרוגים הישיר במלחמות (כ־100 אלף בשנה בממוצע). יותר ממחצית הקורבנות הם ילדים וקשישים – האוכלוסיות הפגיעות ביותר לתת־תזונה. לפי המחקר, מאז 2012 בלבד גרמו הסנקציות למותם של למעלה ממיליון ילדים.
המסמכים מראים כי רעב ומחסור אינם "תוצר לוואי מקרי" של סנקציות מערביות, אלא מטרה מכוונת. כך, במזכר של מחלקת המדינה האמריקאית מאפריל 1960, לגבי קובה, נכתב כי מטרת הסנקציות היא "להחליש את חיי הכלכלה של קובה" באמצעות "שלילת כסף ואספקה", כדי "ליצור רעב, ייאוש ולהביא להפלת השלטון".
כוחן של הסנקציות המערביות נשען על שליטתן במטבעות הרזרבה (הדולר והאירו), במערכות התשלום הבינלאומיות (SWIFT) ובטכנולוגיות חיוניות (לוויינים, מחשוב ענן, תוכנה). אם מדינות הדרום הגלובלי רוצות לצעוד לעבר עולם רב־קוטבי עצמאי יותר, עליהן להקטין את התלות במערב – ולהגן על עצמן מתגובת נגד.
הניסיון האחרון של רוסיה מוכיח כי מהלך כזה אפשרי. ממשלות יכולות להתקדם באמצעות מסחר דרום־דרום, פיתוח טכנולוגיות אזוריות, והקמת מערכות תשלום חלופיות. כבר כיום, סין מציעה חלופות – מערכת CIPS להעברות כספים, BeiDou ללוויינים, ו־Huawei בתחום התקשורת – שמספקות למדינות אחרות נתיב אפשרי להשתחררות מתלות במערב וממלכודת הסנקציות.
צעדים אלו הכרחיים עבור מדינות המבקשות לפתח ריבונות אמיתית, אך הם גם חובה מוסרית. איננו יכולים לקבל עולם שבו חצי מיליון בני אדם נהרגים מדי שנה רק כדי לשמר את ההגמוניה המערבית. סדר עולמי הנשען על אלימות מסוג זה חייב להתפרק – ולהיות מוחלף במערכת חדשה.