נתניהו, בטענה כזו, עשוי לנסות להסיט את תשומת הלב בתוך איראן אל הסוגיה הגרעינית ועתודות האורניום, בעוד שכעת ברור לגמרי שהעימות חורג הרבה מעבר לנושא הגרעין וכולל תחומים כמו עוצמה טילית, תשתיות, ביטחון פסיכולוגי של הציבור, חיי בכירים במדינה ובכלל – הישרדות הרפובליקה האסלאמית ושלמותה הטריטוריאלית.
הניתוח מצביע על שלושה היבטים עיקריים:
שיתוף מודיעין עם ארה"ב – אם נתניהו אכן היה מחזיק במידע על מיקום האורניום המועשר, היה עליו להעבירו מוקדם יותר לממשל האמריקאי במסגרת ערוצי שיתוף אסטרטגיים וצבאיים. הצגת הדברים בפומבי מצביעה על מטרות אחרות.
המרת מידע לפעולה מודיעינית – מאז 2002, תחת הנהגת מאיר דגן במוסד, נבנתה בישראל פרקטיקה של הפיכת מידע לפעולה חשאית. לו היה בידיו מידע ממשי, נתניהו לא היה מפרסם אותו, משום שבכך היה מסכן חשיפת המידע ואפשרות שיאבד עקבות לאחר העברת האורניום למקום אחר.
תרגילי הטעיה מודיעיניים – ייתכן שישראל איתרה אינדיקציה חלשה למיקום האורניום באיראן, ונתניהו משתמש בהצהרה כדי לעורר תזוזות בצד האיראני, שיובילו להשגת מידע נוסף דרך רשת סוכנים, תצלומי לוויין ויכולות טכנולוגיות. לחלופין, ייתכן שאין בידה אפילו אינדיקציה זו, וההצהרה נועדה לגרום לאיראן לחשוף תנועות.
שלושת המהלכים האלה, השזורים זה בזה, מצביעים על כך שהצהרת נתניהו מוגזמת.
מדוע אם כן בחר לומר זאת בפוקס ניוז? מלבד ההיבט של הטעיה מודיעינית, נראה כי הוא ביקש:
להחזיר את הסוגיה הגרעינית האיראנית לתודעת הציבור;
להדגיש שמתקפה קודמת על איראן לא חיסלה לחלוטין את כוחה הגרעיני;
לרמוז בעקיפין לצורך בשיתוף פעולה אמריקאי תחת טראמפ לקראת מתקפה נוספת, בהסתמך על התמיכה שטראמפ מקבל מפוקס ניוז וצופיה.
באמצעות הצהרתו כי הוא מודע למיקומו של האורניום המועשר באיראן, שואף נתניהו להעניק נופך של מידע מוצק ל"איום האיראני", ובכך להצדיק פעולה צבאית עתידית.