הצהרותיו של שגריר דרום אפריקה בבית הדין הבין־לאומי לצדק, פוסימוזי מדונסלה, עוררו תשומת לב רבה ברמת הארגונים לזכויות אדם בעולם, שכן מדונסלה סבר כי "ההשתחררות המוסדית מעונש דחפה את ישראל להיכנס אל תוך רצח העם הזה, שהדהים את מצפון האנושות". ומדונסלה עצמו ציין בפברואר 2024 כי "ישראל" מיישמת גרסה "קיצונית יותר" של האפרטהייד שחוותה ארצו.
והמציאות היא שמה שאמר מדונסלה משקף אמת שהפכה ידועה בקרב דעת הקהל העולמית, ומרמז על כך ש"ישראל" עשויה להתמודד ביום מן הימים עם גורלו של משטר האפרטהייד עצמו בדרום אפריקה.
ראשית: הגדרת פשע האפרטהייד
פשע האפרטהייד מוגדר, על פי "האמנה הבין־לאומית לדיכוי ולענישה של פשע האפרטהייד" משנת 1973 ועל פי חוקת רומא של בית הדין הפלילי הבין־לאומי (סעיף 7–2–ח), כ־:
א. משטר מוסדי של דיכוי ושליטה: כלומר קיומו של משטר שיטתי וממוסד שבו קבוצה גזעית או אתנית מסוימת מפעילה שליטה על קבוצה אחרת.
ב. ביצוע מעשים בלתי־אנושיים: מעשים אלה מבוצעים בהקשרו של אותו משטר, כגון הרג, גרימת נזק חמור, מעצר שרירותי או מניעת זכויות בסיסיות וחירויות מקבוצה מסוימת.
ודוחות שמפרסמות ארגונים בין־לאומיים לזכויות אדם כגון "הומנ רייטס ווטש" (2021) ו"אמנסטי אינטרנשיונל" (2022) מצביעים על כך שהמדיניות הישראלית כלפי הפלסטינים עומדת בהגדרת פשע האפרטהייד על פי המשפט הבין־לאומי.
שנית: הפרדה כפויה ודיכוי ממוסד
היבטי הדמיון השיטתי בין משטר האפרטהייד הדרום־אפריקאי לבין המדיניות הישראלית בשטחים הנתונים לשליטתה באים לידי ביטוי בארבעה צירים:
א. הבסיס המשפטי: משטר דרום אפריקה התבסס על חוקים מפורשים וגלויים של הפרדה גזעית, כגון חוק רישום האוכלוסין וחוק האזורים הקבוצתיים, כדי לייסד משטר משפטי מפורט המשמר את העליונות הגזעית של המיעוט הלבן. כך גם, המדיניות הישראלית מעגנת עליונות יהודית באמצעות חוקים חוקתיים כגון חוק הלאום משנת 2018.
ב. פיצול גיאוגרפי: בדרום אפריקה התבטאה מנגנון זה בהקמת בנטוסטנים, שהן אזורים מפוצלים, מבודדים וצפופים לשחורי דרום אפריקה, במטרה לשלול מהם את זכויותיהם ואת אזרחותם. ובהקבלה לכך בהקשר הישראלי קיימים הגדר ההפרדה, חלוקת הגדה המערבית לאזורים (א, ב, ג), לצד מצור עזה, והם מבנה גיאוגרפי שמטרתו לפורר את הנוכחות הפלסטינית ולבודד אותה ממוקדי המשאבים ומהאדמות שנתפסו למען ההתנחלות.
ג. הגבלת התנועה: משטר "חוקי המעבר" היה הכלי המרכזי בדרום אפריקה לשליטה הדוקה על תנועת השחורים ושלילת כניסתם לאזורי הלבנים, מה ששיתק את חייהם הכלכליים והחברתיים. ו"ישראל" מיישמת משטר דומה באמצעות רשת של מחסומים, היתרים וחסמים פיזיים המגבילים את תנועתם של מיליוני פלסטינים מדי יום, בנוסף לבידוד רצועת עזה מן העולם במצור כולל שנמשך מאז 2007.
ד. שליטה במשאבים: שני המשטרים ביקשו לשלוט במשאבים חיוניים לטובת הקבוצה השליטה. בעוד האפרטהייד ייעד את הקרקעות הפוריות והמשאבים הכלכליים למיעוט הלבן, "ישראל" מפעילה שליטה מלאה על המים, האנרגיה, משאבי הטבע והתכנון האורבני בגדה המערבית, ומקצה אותם באופן בלתי־שוויוני לטובת ההתנחלויות על חשבון הפיתוח הפלסטיני.
שלישית: גרסה קיצונית ומתועבת יותר
אם נרצה להעריך את דבריו של מדונסלה על חומרתו וקיצוניותו של האפרטהייד שמיישמת "ישראל", ניתן להצביע על הדברים הבאים: משטר דרום אפריקה ביקש לנצל את כוח העבודה של השחורים לאחר שלילת זכויותיהם, אך הפרויקט ההתנחלותי־הקולוניאלי הציוני מבוסס על טיהור אתני והחלפה ולא רק על ניצול, כך שהוא רוצה לגרש את הפלסטינים ולהחליף אותם ביהודים.
שליטה מוחלטת על השטחים הפלסטיניים ועל חייהם של הפלסטינים, שכן המשטר הישראלי נהנה מיתרון טכנולוגי וצבאי המאפשר לו שליטה מלאה על חיי הפלסטינים בשטחים הכבושים, לרבות שליטה במרחב האווירי, בגבולות, ברישום האוכלוסייה ובתשתיות האזרחיות הבסיסיות, וכו'.
ההשמדה שאירעה ברצועת עזה, וההרג והאלימות חסרי התקדים שישראל הפעילה נגד הפלסטינים הן ברצועת עזה והן בגדה המערבית ובמזרח ירושלים, מאז שלפני מלחמת עזה האחרונה, הופכים את הגרסה הישראלית ל"אכזרית יותר" בפועל.
וההבדל המשפטי פועל לטובת יכולתה של "ישראל" ליישם אפרטהייד וטיהור אתני מבלי שדבר זה ייראה לאורך זמן לפני מלחמת ההשמדה בעזה, שכן בעוד משטר האפרטהייד הדרום־אפריקאי היה משטר חוקי מפורש (De Jure) המבוסס על גזע, מתאפיין המשטר הישראלי במורכבות משפטית.
המשטר הישראלי הוא משטר משפטי מורכב וכפול: הוא מעוגן בחוק בתוך גבולות 1948 באמצעות שורה של חקיקות מפלות (כמו חוקי הקרקעות והאזרחות), בעוד הוא נחשב בפועל (De Facto) ובמסגרת הכיבוש בגדה המערבית, שם הדין הצבאי חל על הפלסטינים לעומת הדין האזרחי על המתנחלים — מצב היוצר פער משפטי בולט המכסה את כל האזורים הנתונים לשליטה ישראלית.
בסיכומו של דבר
אפשר לומר כי ישנו דמיון בין שני המשטרים — הישראלי והדרום־אפריקאי — הטמון בשליטה גזעית ממוסדת ובפיצול גיאוגרפי, אולם השימוש המופרז והשיטתי בכוח צבאי הופך את המשטר הישראלי למבצע פשעים בין־לאומיים מרובים, החורגים מעבר לפשע האפרטהייד ומגיעים לרמת רצח עם, והופכים את הכיבוש הישראלי בפלסטין ליותר מאפרטהייד גרידא, ולגרסה קיצונית ופושעת יותר של משטר ה"אפרטהייד" הדרום־אפריקאי.