לאחר ה־7 באוקטובר 2023 חוותה "ישראל" אחת מהנקודות הרגישות והמטלטלות ביותר בתולדותיה הביטחוניים והצבאיים. ההתקפה המפתיעה הובילה לקריסה של שלושה עמודי תווך של הדוקטרינה הצבאית הישראלית: התרעה מוקדמת, הרתעה ושליטה במרחב המבצעי.
במהלך שנתיים של מלחמה בעזה, ולמרות הישגיה הצבאיים של "ישראל" בהשמדת חלק גדול מיכולות ההתנגדות ברצועה, היא לא הצליחה להשיג תוצאה שניתן להגדירה כהכרעה אסטרטגית. זאת משום שהלקח הראשון של ה־7 באוקטובר מבחינת "ישראל" היה שהשארת האויב "חלש יחסית" אינה מונעת קריסה ביטחונית מלאה.
על בסיס זה, לאחר חתימת הסכמי הפסקת האש, התפתחה אסטרטגיה ישראלית היברידית כמודל מורחב של "כיסוח דשא", תחת שם חדש: "חופש פעולה צבאי".
אולם המצב מורכב יותר משינויים במונחים צבאיים. הסביבה האסטרטגית של קבלת ההחלטות בישראל לוקה במה שניתן לכנותו "פוביית 7 באוקטובר" — שהפכה לגורם נסתר המכוון את תהליך קבלת ההחלטות.
בזירה הצבאית
הפוביה היא גורם מכָוֵון: בתוך "הצבא" הישראלי מתקיימת כיום תפיסה שלפיה "הטעות של אי־תקיפה חמורה יותר מהטעות שבתקיפה".
התוצאות: תקיפות מקדימות רחבות יותר, הערכת איום מנופחת, פעולות המבוססות על פחד מחזרה של הפתעה חדשה — ולא רק על הערכות ענייניות.
כך הפוביה מובילה להתנהגות התקפית מתמדת, גם בתקופות שבהן אמורה לשרור רגיעה.
במילים אחרות: ההחלטה הצבאית בישראל מונעת כיום מפחד יותר מאשר מביטחון ביכולות.
בזירה הפוליטית
עבור ראש הממשלה בנימין נתניהו וממשלתו הימנית ביותר, הודאה בכישלון ביטחוני היא טאבו פוליטי. לכן מאיימים את האיום כדי להשאיר את החברה במצב של גיוס מתמיד — וכך המשך הפעילות הצבאית הופך לכלי פוליטי למניעת ביקורת פנימית.
בסיכומו של דבר, הפוביה שינתה את סביבת קבלת ההחלטות בישראל:
1- העדפת תגובות מוגזמות על פני תגובות מדודות.
2- צמצום מרחב הוויכוח בממסד הביטחוני.
3- הפיכת "הצבא" לארגון הפועל תחת לחץ נפשי מתמיד.
4- ירידה ביכולת של פוליטיקאים לקבל החלטות אסטרטגיות ארוכות טווח.
הפוביה איננה רק מצב פסיכולוגי, אלא מסגרת מחשבתית שמעצבת מחדש כיצד "ישראל" מבינה את האיום וכיצד היא מגיבה לו. המשמעות: "ישראל" כבר אינה פועלת על בסיס מערכת יציבה — אלא על בסיס פחד יותר מאשר ניתוח אסטרטגי. זהו סימן למשבר דוקטרינה צבאית, לא רק משבר זמני.
בהיעדר חזון אסטרטגי חדש, "ישראל" תישאר במעגל של פעולות מתמשכות, ללא יכולת לסיים את האיום או לייצר ביטחון מלא. לכן לאחר הסכם הפסקת האש "ישראל":
1- מסרבת לסיים את המלחמה לחלוטין.
2- ממשיכה בפעולות "מניעת התעצמות" גם אחרי רגיעה.
3- מגדירה מחדש את "האיום הסביר" מרמה נמוכה לרמה הקרובה לאפס.
וכך קשה לה להכריז על סיום ברור למלחמה — גם אם היא מגיעה להישגים חסרי תקדים.
ישראל מוצאת עצמה מול אפשרות כפולה: החלשה גדולה של אויביה – אך חוסר יכולת לתרגם זאת ל"ניצחון סופי", פחד גדול – אך חוסר יכולת לצאת למלחמה כוללת חדשה.
זהו הפרדוקס שימשיך לקבוע את התנהגות "ישראל" בשנים הבאות: "כוח גדול… ופחד גדול יותר".
תוכנית טראמפ כטיפול
בתוך המציאות הביטחונית־נפשית המבולבלת הזו הופיעה תוכניתו של הנשיא האמריקני דונלד טראמפ, שראה במשבר שלאחר 7 באוקטובר לא רק בעיה ביטחונית — אלא רגע חושף של משבר מבני.
טראמפ, שזיהה מוקדם את חרדתה של "ישראל" מעצמה, הציג תוכנית בת 20 סעיפים. התוכנית הפכה למסגרת פעולה בינלאומית עם אימוץ החלטת מועצת הביטחון 2803, שתמכה בהקמת כוח יציבות בינלאומי בעזה. זהו צעד מעבר להפסקת אש — מהלך שמטרתו ארגון מחדש של המזרח התיכון, לא רק סיום הקרב בעזה.
לפי טראמפ, "ישראל" — הלכודה בטראומה — לא תוכל לשוב לתפקידה האזורי אם תישאר שבויה בפחד. לכן הציג חזון המבוסס על:
1- יצירת סביבה אסטרטגית חדשה באמצעות שותפויות רחבות.
2- הפחתת איומים באמצעות סידורי ביטחון אזוריים, כמו כוח היציבות הבינלאומי.
3- פירוק מנגנוני הטראומה דרך הכללת ביטחון "ישראל" במסגרת ביטחונית רחבה יותר.
4- החזרת "ישראל" ליכולת לחשוב מעבר ל"פחד קיומי".
במילים אחרות, טראמפ אינו מציע רק דיפלומטיה — הוא מציע טיפול: הוצאת "ישראל" מהמעגל הסגור שבו היא נמצאת — עוצמה צבאית גדולה אך שיתוק פוליטי־נפשי.
האמריקנים מבינים שכעבור שנתיים של מלחמה, "ישראל" זקוקה ל"מסגרת חדשה" יותר מאשר ל"ניצחון חדש".
בסופו של דבר, הפרדוקס ש"ישראל" ניצבת מולו הוא שיש לה כל הכוח הצבאי להשמיד את אויביה — אך אין לה את הכוח הנפשי לחיות עם קיומם. מכאן נובעת תוכנית טראמפ, לא כמתנה ל"ישראל", אלא כ"תרופה" למדינה צבאית המתייראת מצלה וסובלת מפוביית קיומה.