לפי הדיווח של המחלקה העברית של סוכנות הידיעות טסנים, נרטיב המלחמה עבור תושבי השטחים הכבושים:
לפני שלושה חודשים, בחדרים הסגורים של קבלת ההחלטות, ראשי גופי המודיעין והביטחון של ישראל – מראש אמ״ן, דרך ראש המוסד ועד ראש המטה לביטחון לאומי – הניחו על השולחן הערכה גורלית.
הם אמרו לנתניהו: אם ישראל, בתמיכת ארצות הברית, תפתח במתקפה כוללת נגד איראן, היא תוכל להשיג את מטרותיה; ואף את המטרה המרכזית – הפלת המשטר באיראן.
.
נתניהו, בהסתמך על הערכות אלו, פנה לטראמפ. הוא הפעיל לחץ, שכנע, ובסופו של דבר דחף אותו לעבר מלחמה.
אך השאלה היא: מדוע ניתנה הגיע הערכה כזו?
התשובה, אולי, פשוטה יותר ממה שנדמה.
הערכה זו שיקפה יותר את מה שנתניהו רצה לשמוע, מאשר את המציאות בשטח. במבנה שבו הכוח מרוכז מאוד, והבעת התנגדות כרוכה במחיר, רבים מעדיפים להתאים את דבריהם – ולא לסכן את עתידם המקצועי.
האופי הסמכותני של נתניהו יצר סביבה שבה מי שעובד לצידו נאלץ לומר את מה שהוא רוצה לשמוע, ולא בהכרח את מה שנכון.
אבל הדאגה האמיתית היא ההווה.
כעת, כשחלפו שבעה שבועות מתחילת המלחמה, אותו אדם עדיין מקבל את ההחלטות, ואותם יועצים ממשיכים ללחוש על אוזנו. הפעם – על המשך התקיפות בלבנון, ועל ניצחון שמובטח שוב ושוב.
אך מה קורה בשטח?
המציאות מספרת סיפור אחר: יותר הרוגים, יותר אזרחים שנאלצים לעזוב את אזורי הצפון, ופגיעה הולכת וגוברת בתשתיות ובתעשיות של ישראל.
וכאן עולה שאלה כבדת משקל: כאשר החלטות מתקבלות על סמך מה שנוח לשמוע – ולא על סמך מה שבאמת קורה… לאן מוביל הנתיב הזה