הסיוע האמריקאי לישראל הגיע לרמות חסרות תקדים מאז מלחמת העולם השנייה והוא חצה את רף 300 מיליארד דולר, כולל סיוע צבאי וכלכלי. מצב זה הפך את תל אביב לנהנית הגדולה ביותר מהסיוע החוץ האמריקאי בהיסטוריה המודרנית- בלי שקיים בין הצדדים הסכם הגנה הדדי רשמי, כפי שיש לוושינגטון עם בעלות בריתה בנאט״ו או עם יפן.
בהקשר זה, דו״ח של אל-ג׳זירה בחן את שורשיה של מערכת היחסים החריגה הזו, וחשף כי היא החלה בשנות ה-60; כאשר בשנת 1962 הסכים נשיא ארצות הברית לשעבר "ג׳ון פ. קנדי" למכור לישראל טילים להגנה, צעד שנחשב להפרה בוטה של האיסור הלא-רשמי על מכירת אמצעי לחימה מרכזיים לתל אביב.
הדו״ח הסביר כי המניע המרכזי לצעד זה היה רצונה של ארצות הברית לאזן את מכירות הנשק של ברית המועצות למצרים באותה תקופה, וציין כי העסקאות בשלב מוקדם זה נותרו בצורת הלוואות נושאות ריבית ולא מענקים- לפני שהאופי שלהן השתנה באופן מהותי בעשורים הבאים.
כספי משלמי המסים האמריקאים משמשים לסיוע צבאי לישראל
אולם שנת 1973 שינתה לחלוטין את כללי המשחק, כאשר גולדה מאיר, ראש ממשלת ישראל דאז, בעקבות כישלון המשטר הזה בימים הראשונים של מלחמת יום כיפור, ביקשה סיוע חירום מארצות הברית. בעקבות זאת, הקונגרס, לבקשת נשיא ארה״ב לשעבר "ריצ׳רד ניקסון" אישר חבילת חירום בסך 2.2 מיליארד דולר, יחד עם אלפי טונות של ציוד צבאי.
מיד לאחר תום המלחמה, הקונגרס קיבל החלטה חריגה להפוך 1.5 מיליארד דולר מאותה חבילה למענק שאינו ניתן להחזר; לצד פטורים מאוחרים מחלקים גדולים של הריביות הנדחות שנותרו.
בשנות ה-80, קריסה כלכלית חריפה בישראל, שבה האינפלציה הגיעה ל-400%, העמיקה את השינוי הזה; כאשר ממשלתו של נשיא ארה״ב לשעבר "רונלד רייגן" הפכה את הסיוע הצבאי מהלוואות למענקים.
וושינגטון יצרה בשנת 1976 את המסגרת החוקית של תמיכה זו באמצעות תוכנית "מימון צבאי זר" הממומנת מכספי המסים של אזרחי ארצות הברית, שקובעת כי הקצאותיה ישמשו באופן בלעדי לרכישת ציוד ושירותים אמריקאיים.
עם זאת, ישראל קיבלה הטבות חריגות שלא ניתנו לאף גורם אחר במסגרת התוכנית, כולל אישור להשתמש בכ-26.3% מהסיוע בתוך המדינה לצורך פיתוח התעשייה הצבאית המקומית, וכן אפשרות לחתום על עסקאות גדולות כגון מטוסי ה-F-35 תוך הסתמכות על סיוע עתידי מובטח מצד ממשלת ארצות הברית לישראל.
בשנות ה־90 פנו שני הצדדים למערכת של "הסכמי עשר שנים" באמצעות מזכרי הבנות מחייבים לתקופה של עשר שנים. בשנת 1999, בתקופת נשיאותו של "ביל קלינטון", החלה מסגרת זו עם 21 מיליארד דולר, ובהמשך בתקופת נשיאותו של "ברק אובמה" עלתה ל־30 מיליארד דולר, עד שבמסגרת ההסכם הנוכחי הגיעה לשיאה ל-38 מיליארד דולר או 3.8 מיליארד דולר בשנה, המתוכננים עד שנת 2028.
עם תחילת המתקפה על עזה בשנת 2023, אישר הקונגרס מימון משלים נוסף בסך 14 מיליארד דולר, כך שסך כל הסכומים שוושינגטון הזרימה לתל אביב במהלך שנתיים של מלחמה הגיע לכ-21 מיליארד מיליון דולר.