מרכז המחקרים האסטרטגיים של סוכנות הידיעות תסנים – שלפניכם הוא דוח תחקירי מפרי עטו של ג'עפר חסן־ח'אני, חוקר מדיניות, המראה כיצד שיפוטי העולם על אודות המלחמה הכפויה השלישית הפכו ל"מספרי סיפור הניצחון של איראן" במלחמה זו:
היסטוריית היחסים הבינלאומיים ידעה רגעים שבהם כל ההנחות על כוח צבאי ופוליטי קרסו בתוך שבועות ספורים. המלחמה בת ארבעים הימים, שהחלה במתקפה כוללת של ארצות הברית והמשטר הציוני על אדמת איראן, הגיעה כעת לנקודה שיש לתארה כנקודת מפנה היסטורית של הכוח במאה ה־21. עימות זה, שהחל במטרה מוצהרת של שינוי משטר, השמדת היכולת הגרעינית ואף – לפי הקיצונים בוושינגטון – החזרת איראן ל"עידן האבן", הסתיים ביום הארבעים שלו, תוך כדי מלחמה והפסקת אש, במציאות הפוכה לחלוטין.
איראן, למרות שספגה מכות קשות ברמות הפוליטיות והפיקודיות הגבוהות ביותר ואיבדה את מנהיג המהפכה האסלאמית, האייתוללה השהיד ח'אמנאי, וכן רבים מהאליטות הפוליטיות והצבאיות, לא רק שלא קרסה מבחינה מבנית – אלא אף הצליחה לשקם במהירות את כוחה, וליישם אסטרטגיה של הגנה موزאית ותקיפה ארוכת טווח באופן שהביא לשיתוק עורקי האנרגיה החיוניים של העולם ולפגיעה בביטחון בסיסי סנטקום.
לפני כמה ימים באסלאמאבאד התקיימו מגעים שבהם ארצות הברית לא הופיעה ככוח מנצח, אלא ככוח המבקש למנוע קריסה של הסדר הכלכלי שלו, בשל סגירת נתיב ימי שהיה פתוח לפני המלחמה וכעת נמצא תחת שליטה חכמה של מדינה שעל קריסתה היא דמיינה – ולכן פנתה לפקיסטן וישבה לשולחן המשא ומתן.
דוח זה מציג ניתוח מקיף ואסטרטגי של התגובות העולמיות לתוצאות ההרסניות של המלחמה הכפויה השלישית עבור ארצות הברית והמשטר הציוני, וכן את ההכרה בניצחון הרפובליקה האסלאמית של איראן והשלכותיו בטווח הבינוני והארוך על בסיס מסמכים קיימים.
חלק ראשון: סדקים בגוש המערבי ושחיקת הלגיטימיות המוסרית והפוליטית
המלחמה בת ארבעים הימים לא פגעה רק בזירה הצבאית, אלא גם בתחום הדיפלומטיה הציבורית והלגיטימיות המוסרית – והנחיתה מכות קשות על ממשל טראמפ. כניסת הוותיקן לביקורת גלויה על המתקפה הייתה אחת מנקודות המפנה בבידוד המוסרי של וושינגטון. האפיפיור הקתולי של הוותיקן, בהצהרה היסטורית, גינה את התקיפות הצבאיות של ארצות הברית והדגיש כי אלוהים לעולם אינו עומד לצד מי שמפציץ בני אדם. הוא אמר בלשון חריפה: "אלוהים אינו מברך שום עימות צבאי. כל מי שהוא תלמידו של ישו לעולם לא יעמוד לצד מי שבעבר שלפו חרב והיום מטילים פצצות."
עמדה דתית חריפה זו השפיעה ישירות על הפוליטיקה הפנימית בארצות הברית. מגזין ניוזוויק ציין בניתוח אסטרטגי כי המתח חסר התקדים בין האפיפיור לטראמפ צפוי להוביל לירידה משמעותית בפופולריות של נשיא ארצות הברית בקרב הקתולים במדינה.
מצד שני, בעלות הברית המסורתיות של ארצות הברית בגוש המערבי החלו לראשונה להתרחק ממנה באופן גלוי. ראש ממשלת קנדה הצהיר כי "עידן ההסתמכות על ארצות הברית מתקרב לסיומו", וציין כי העברת 70% מתקציב הביטחון הקנדי לארצות הברית הסתיימה. גם בקרב בעלי ברית קרובים יותר ניכרת מגמה זו: ראש ממשלת בריטניה הודיע כי מדינתו אינה תומכת במצור על מצר הורמוז ולא תצטרף למלחמה נגד איראן תחת שום לחץ. מצב זה משקף כישלון של "הברית האסטרטגית" של המערב מול הרצון הלאומי של איראן.
בנוסף, ספרד הביעה תמיכה באיראן והדגישה כי תשתמש בזכות הווטו שלה במסגרת נאט"ו כדי למנוע כניסת הברית למלחמה נגד איראן. כל אלה מצביעים על הצלחת איראן בגיוס תמיכה בינלאומית ועל אובדן היכולת של ארצות הברית לגבש קונצנזוס נגדה.
יש להדגיש כי במהלך הפסקת האש, דרישת איראן לכלול את לבנון במסגרת ההסכם העמיקה את הקרע בין אירופה לארצות הברית, ושרי החוץ של מערב אירופה קראו להפסיק את התקיפות של המשטר הציוני נגד לבנון – דבר נדיר בעוצמתו. הסיבה לכך היא ההבנה האירופית של עומק משבר האנרגיה הקרב, וההכרה כי אין פתרון צבאי לסוגיית מצר הורמוז וכי יש להתחשב בעמדת איראן. אופן הפעולה של איראן במהלך הפסקת האש הביא את אירופה לראות בה שחקן רציונלי, בעוד המשטר הציוני נתפס כשחקן הרפתקני הפועל נגד האינטרסים האירופיים.
חלק שני: ניהול חכם של הורמוז – הנשק האסטרטגי של איראן
ייתכן שההישג החשוב ביותר של איראן בתקופה זו הוא המעבר מאיום לסגור את מצר הורמוז לניהול חכם ושליטה מעשית בו. בניגוד לציפיות המערב, איראן לא רק שלא אפשרה את ביטחון השיט לפי ההגדרה המערבית, אלא אף הנהיגה מערכת של אגרות ופיקוח ביטחוני, ובכך קיבלה לידיה את ניהול עורק האנרגיה העולמי.
לכן כתב בצדק המגזין "פוריין פוליסי" כי מלחמה זו לא תסתיים בנפילת טהראן, אלא בעמדת גבייה במצר הורמוז.
גם ה"וול סטריט ג'ורנל" כתב בנושא זה: "עידן הימים החופשיים מתקרב לסיומו; מעתה כולם יצטרכו לשלם." העיתון הודה כי האגרות שהטילה איראן במצר הורמוז שברו את האסטרטגיה הימית של ארצות הברית, שהתבססה במשך עשרות שנים על חופש השיט.
אנליסטים סבורים כי כלי זה – שליטת איראן במצר הורמוז – העניק לטהראן כוח העולה על נשק להשמדה המונית. ניקולס פלהאם, כותב במגזין "אקונומיסט", סבור כי שליטת איראן במצר פועלת כגורם הרתעה "חזק בהרבה מתוכנית גרעין".
גם "סקיי ניוז" הדגיש כי האיראנים השיגו שליטה על הכלכלה העולמית דרך הורמוז, וכי ג'יי.די. ואנס (סגנו של טראמפ) הגיע לאסלאמאבאד מתוך הנחה נאיבית שהאיראנים ייכנעו כבר ביום הראשון.
מידת התסכול בקרב בכירים צבאיים אמריקאים ניכרת היטב. האדמירל ג'ון מילר, מפקד צי סנטקום לשעבר, הודה בגלוי כי טראמפ מתוסכל מסגירת המצר בידי איראן, וכי לאור יכולות המל"טים והטילים של איראן, פתיחתו מחדש באמצעים צבאיים היא למעשה בלתי אפשרית או יקרה מאוד. מצב זה סוכם כך על ידי הסנאטור האמריקאי רפאל וורנוק: "העולם כעת חייב לשלם לאיראן עבור כל חבית נפט היוצאת מהמזרח התיכון; מצב שלא היה קיים לפני הטירוף של טראמפ."
חלק שלישי: כישלון תיאוריית שינוי המשטר ושחיקת מכונת המלחמה הישראלית
המלחמה, שהחלה במטרה להשמיד את איראן, הפכה כעת לגורם המייצב את מעמדה כ"כוח העולה הרביעי בעולם". כך טען פרופ' רוברט פייפ.
בהתאם לכך, העיתון "הארץ" כתב בניתוח חריף כי מה שהחל בהבטחות רמות לשינוי משטר, מסתיים כעת בהפסקת אש שברירית ובשחיקה עמוקה במעמדה של ישראל. לטענת העיתון, עצם הישרדותה של איראן מול לחץ צבאי מקסימלי מהווה ניצחון סופי, וטהראן נתפסת כעת ככוח הדומיננטי באזור, אשר הצליח לשמר את רשת בעלי הברית שלו ולחזק נתיבי מסחר מחוץ לשליטת הדולר.
הכישלון המודיעיני והביטחוני של ישראל בהקשר זה אינו ניתן להכחשה. החלפת ראש המוסד ומינויו של רומן גופמן מיד לאחר הפסקת האש מעידים על כישלון בהערכות הראשוניות. המוסד, בהתבסס על ניתוחים שגויים שלפיהם התקוממות פנימית דומה לאירועי דצמבר תוביל לקריסת השלטון באיראן במקביל למלחמה, הניח אחד מיסודות המלחמה. אנתוני בלינקן, מזכיר המדינה האמריקאי לשעבר, הודה במרירות: "למרות הצלחות טקטיות, אנו עומדים בפני כישלון אסטרטגי. אנו מתמודדים עם איראן שיש לה כעת יתרון חדש וחיוני – שליטה במצר הורמוז – שלא היה לה קודם."
בנוסף, רוברט פייפ, פרופסור למדעי המדינה מאוניברסיטת שיקגו, תיאר את המלחמה כאחד הכישלונות האסטרטגיים הגרועים ביותר של ארצות הברית מאז מלחמת וייטנאם. הוא ציין כי איראן לא רק שלא נחלשה, אלא אף מחזיקה בכמות אורניום מועשר המספיקה ל-10 עד 16 כלי נשק גרעיניים, ולמעשה נמצאת על סף הפיכה למעצמה גרעינית רשמית – והעולם אינו מסוגל לעשות דבר בנדון. בציוץ עוקצני כתב: "ארצות הברית עדיין מציגה את אותן דרישות כמו לפני המלחמה (כניעה בנושא האורניום); מדוע איראן חזקה יותר צריכה לקבל דבר שלא קיבלה לפני 40 יום כשהייתה חלשה יותר?"
חלק רביעי: הטירוף האסטרטגי של טראמפ והתאבדות כלכלית
אנליסטים כלכליים סבורים כי מלחמה זו לא רק נכשלה ביעדיה הפוליטיים, אלא גם פגעה קשות בכלכלה האמריקאית.
סטיב האנקה, כלכלן ידוע, טבע נוסחה: "תעריפי טראמפ + מלחמות טראמפ = להפוך את אמריקה לענייה שוב" – ובכך קרא תיגר על סיסמת הבחירות שלו.
האנקה הדגיש באחד מפוסטים ברשת X כי קצב הצמיחה של כלכלת איראן בזמן המלחמה דומה לזה של אירופה, וכי בניגוד לציפיות ולתעמולה המערבית – היא לא קרסה.
גם מגזין "פורבס" דיווח כי הפסימיות של האמריקאים לגבי העתיד הכלכלי הגיעה לשיא היסטורי.
פיטר שיף, כלכלן בולט, חזה כי צעדי טראמפ לא רק שלא יפתחו את המצר, אלא אף יובילו לסגירה הדוקה יותר שלו. הוא הזהיר מפני "נפט במחיר 150 דולר" והצהיר כי "איראן כבר מבינה שארצות הברית נמצאת בעמדת חולשה."
טעות אסטרטגית זו הובילה אנליסטים בינלאומיים להשוות את טראמפ ל"מהמר". העיתון "טיימס" המחיש זאת בקריקטורה חכמה שבה שולחן המשא ומתן באסלאמאבאד הוצג כך: הצד האמריקאי עם כלי הימורים (קלפי משחק ורמת סיכון לא רציונלית), והצד האיראני עם לוח שחמט (חישובים מדויקים).
מגזין "ניו סטייטסמן" פרסם כותרת פרובוקטיבית: "כיצד דונלד טראמפ הרס את האימפריה האמריקאית."
הפגיעה באימפריה כה עמוקה עד כי מייק וואלאס, חבר פרלמנט אירופי לשעבר, אמר בעוקצנות כי האיראנים "מתורבתים מדי" לדיפלומטיה עם מי שמבינים רק שפה של כוח ובורות.
חלק חמישי: אופי צוותי המשא ומתן ומשבר זהות בוושינגטון
אחת הבעיות היסודיות של ארצות הברית במלחמה זו הייתה טשטוש הגבולות בין האינטרסים הלאומיים שלה לבין האינטרסים של ישראל. אלון מזרחי ציין בניתוחו כי ההבדל המרכזי הוא ש"צוות המשא ומתן האיראני מנהל משא ומתן עבור איראן, בעוד שהצוות האמריקאי מנהל למעשה משא ומתן עבור ישראל."
השקפה זו חזרה גם על ידי פיליפ ג'ירלדי, קצין לשעבר ב־CIA. הוא כינה את טראמפ "נרקיסיסט פסיכופת" ההורס תרבות בת 90 מיליון בני אדם, רק כ"מחווה למדינת אפרטהייד בשם ישראל."
גם מקס בלומנטל, כעיתונאי אמריקאי, ציין בעמוד ה־X שלו כי המשלחת האמריקאית בהובלת דמויות כמו קושנר וויתקוף היא למעשה "סוכנים של ישראל" שמבינים רק שפה של ברבריות וכוח. תלות זו הובילה לכך שגם במהלך המשא ומתן הרגיש באסלאמאבאד, חלק מכלי התקשורת הקיצוניים כמו ה"וושינגטון פוסט" אף הציעו, במקרה של כישלון ההסכם, להתנקש במנהלי המשא ומתן האיראנים – דבר המעיד על ייאוש מוחלט בחשיבה האסטרטגית האמריקאית.
חלק שישי: מציאות השטח והניצחון בסגנון איראני
בניגוד לתעמולה התקשורתית המערבית, מומחים ריאליסטים זיהו את המנצח בשטח. ג'ון מירשהיימר, מהתיאורטיקנים הבולטים של הריאליזם, הדגיש: "איראן מנצחת במלחמה זו, והאינטרס האסטרטגי שלה הוא להמשיך בלחימה עד להשגת דרישותיה." הוא ציין כי פנייתו של טראמפ לפקיסטן בתפקיד מתווך מעידה על הבנת הסיכונים החמורים שארצות הברית ניצבת בפניהם.
כמו כן, כרים סדג'אפור כתב במגזין "אטלנטיק" כי "כעת איראן היא זו שמעצבת את עתידו הפוליטי של טראמפ." הוא ציין את העלות של 50 מיליארד דולר של המתקפה, והדגיש כי לאיראן יש כעת למעשה "זכות וטו" גם על עתידו הפוליטי של ג'יי.די. ואנס ועל שאלת הירושה של טראמפ. ניתוח זה תואם גם את האיור של מגזין "אקונומיסט" תחת הכותרת "Mission Accomplished" (משימה הושלמה), כרמז ציני להכרזת הניצחון המוקדמת של ג'ורג' בוש הבן במלחמת עיראק – טעות שטראמפ חזר עליה בהיקף חמור יותר.
בינתיים, מדינות האזור אימצו עמדות חדשות. רג'פ טאיפ ארדואן, שזיהה את היחלשות הכוח האמריקאי, במקום להצטרף לנאט"ו, כינה את ישראל "אורווה" ואף איים בהתערבות צבאית. הוא אמר במפורש כי אם המשא ומתן בין איראן לארצות הברית לא יוביל לשלום צודק, טורקיה מוכנה להיכנס לעימות נגד ישראל. הדבר מעיד על כך שהחשש מההגמוניה האמריקאית באזור ובעולם הולך ונשחק. בהתאם לכך, גם משרד החוץ הטורקי כינה בהצהרה רשמית את נתניהו "היטלר של זמננו."
חלק שביעי: כישלון פרויקט השמדת התשתיות והידע הטכני
הניסיון האמריקאי להחזיר את איראן ל"עידן האבן" באמצעות הפצצת תשתיות נכשל גם הוא. ג'ון קרי, מזכיר המדינה לשעבר, הזהיר כי לא ניתן להשמיד ידע המצוי במוחותיהם של מדענים איראנים באמצעות הפצצות. הוא הדגיש כי איראן כבר שלטה לחלוטין במחזור הדלק הגרעיני, והפצצות אינן יכולות לשנות עובדה מדעית זו.
המציאות היא כי יכולתה של איראן לפגוע אסטרטגית בשדות הנפט בדרום המפרץ הפרסי – מכווית ועד ערב הסעודית – יצרה מנוף לחץ הדדי, העלול להביא את העולם לסף "עידן קרח" כלכלי. מאזן האימה הזה בתחום האנרגיה והתשתיות, הנובע מיכולת התקיפה האסטרטגית של איראן, הביא לכך שארצות הברית, למרות כל הרטוריקה הגאוותנית – שסנאטור אמריקאי כריס מרפי כינה "מלאה ביוהרה וטיפשות" – נאלצה לקבל את עשרת התנאים של איראן לפתיחת המשא ומתן.
סיכום ומסקנה: עתיד בהיר
המלחמה בת ארבעים הימים בין איראן לארצות הברית אינה עימות צבאי חולף. זהו רגע הסיום של דוקטרינת מונרו בגרסתה הגלובלית ושל קריסת ההגמוניה האמריקאית במערב אסיה ובעולם. סוכנות הידיעות הסינית שינהואה המחישה זאת היטב בקריקטורה של הדוד סם הטובע בים, עם הכיתוב כי הוא "טובע בניצחונותיו."
ארצות הברית שוקעת בתוצאות מעשיה הבלתי מחושבים. בין תוצאות המלחמה עם איראן ניתן למנות:
- ביסוס הריבונות האיראנית: למרות אובדן הנהגה פוליטית וצבאית בכירה, איראן הוכיחה כי כוחה הלאומי נשען על מוסדות ועל אידאולוגיה עמידה, ולא על יחידים.
- שליטה בהורמוז: ניהול מצר הורמוז הפך מאיום תקשורתי למציאות עולמית – כזו שגם הכוח הצבאי האמריקאי אינו מסוגל לשנות.
- שינוי במערך האזורי: התרחקות מדינות כמו ספרד, קנדה ובריטניה ממדיניות וושינגטון, לצד איומי טורקיה נגד ישראל, מעידים על בידוד חסר תקדים של ציר וושינגטון–תל אביב.
- כישלון מודל הביטחון הישראלי: הדחת ראש המוסד וההודאות בתקשורת הישראלית מצביעות על כישלון האסטרטגיה הביטחונית – וכי איראן מחזיקה כעת בעמדת כוח מרכזית המשפיעה על הכלכלה העולמית.
לבסוף, כפי שהדגישו ג'ון מירשהיימר ורוברט פייפ, איראן מצויה כעת בעמדה חזקה בהרבה מזו שהייתה לה לפני המלחמה. כל הסכם באסלאמאבאד או בכל מקום אחר מותנה בכך שארצות הברית תכיר במציאות החדשה הזו: לא רק שאין כוח המסוגל להחזיר את איראן ל"עידן האבן", אלא שמפתח הכניסה או היציאה של העולם מ"עידן הקרח" מצוי בידיהם החזקות של הכוחות המזוינים של איראן.
המשא ומתן הנוכחי אינו נועד לחזור לעבר, אלא לשרטט את כללי הסדר החדש – שבו איראן, כמעצמה אזורית ואולי אף עולמית, וכמי ששולטת בעורקי העולם המרכזיים, השיגה מעמד שאינו ניתן להכחשה.
ארצות הברית חייבת לקבל מציאות זו, או שתיאלץ לצפות בהתפוררות הדרגתית של האימפריה שלה, על רקע נפט במחיר של 150 דולר ויציאת בעלי בריתה המסורתיים מתחת למטריית ההגנה של וושינגטון. הדבר תלוי ביכולתה של איראן לנהל את המהלכים האחרונים של הציר האמריקאי־ציוני נגדה במלחמה זו.
לסיום, יש להדגיש כי המנצח הסופי במלחמה שנועדה להשמיד את איראן הוא אותו משטר, אשר למרות פצעים עמוקים – מחזיק ברצון פלדה, ובעזרת האל, קובע כעת את כללי המשחק בלב לוח השחמט העולמי.