קריאת ההתנהלות הישראלית לאחר הפסקת המלחמה ברצועת עזה, החתימה על תוכניתו של נשיא ארה״ב דונלד טראמפ בשארם א־שייח׳, וכן אי־מחויבותה המלאה של ישראל לסעיפי השלב הראשון של ההסכם - מובילה למסקנה ברורה שלפיה המטרה הישראלית אינה מסתכמת רק במניעת חזרה על מתקפת 7 באוקטובר, אלא חורגת מכך לעבר ענישת עזה על כך שיצרה את אותה מתקפה, ופועלת להרוס את הסביבה הפוליטית, החברתית והביטחונית שאפשרה את התרחשותה.
מנקודת מבט זו, המלחמה בעזה אינה נתפסת בישראל כאירוע שהסתיים עם הפסקת האש, אלא כשלב בתוך פרויקט רחב יותר לעיצוב מחדש של הרצועה ושל עתידה. משום כך, התוכניות האסטרטגיות הגדולות של ישראל טרם הסתיימו, ובראשן תוכניות להגירה כפויה מלאה או חלקית שנועדו לשנות את המפה הדמוגרפית של עזה, לצד הקמת שטחים נרחבים במזרח, בצפון ובדרום הרצועה שיהפכו לרצועות ביטחון קבועות להגנת יישובי עוטף עזה מפני כל איום פלסטיני עתידי.
בהקשר זה ניתן להבין את ההתנהלות הישראלית לאחר המלחמה: ישראל עדיין לא אפשרה לעזה התאוששות אמיתית או אפילו “לתפוס נשימה” הרחק מהתנאים הביטחוניים הישראליים. כל מה שקשור לשיקום, לסיוע או לפעילות כלכלית כפוף לשיקולים ביטחוניים מחמירים, באופן שמותיר את הרצועה במצב של שחיקה מתמדת ומונע ממנה לשוב לכל צורה של יציבות.
כאן חשוב לשים לב כי ההימור על שינוי המפה הפוליטית בישראל לאחר בחירות כלשהן כפתח לשינוי המדיניות כלפי עזה - נראה כהימור מוטעה. קיים כמעט קונצנזוס בישראל, פוליטית וביטחונית כאחד, בדבר הצורך לכפות מציאות חדשה ברצועה לאחר 7 באוקטובר. יתרה מזאת, הגורמים שנחשבו בעבר לגורמי איזון יחסיים מול הקיצוניות של הימין, ובראשם הממסד הצבאי, הפכו קשוחים יותר לאחר הזעזוע הביטחוני החמור שחוותה ישראל בעקבות כישלונה למנוע את המתקפה.
מנקודת מבט ישראלית פנימית, כל הנהגה חדשה שתגיע לשלטון תידרש להוכיח שהיא מסוגלת לעשות את מה שבנימין נתניהו לא עשה - לא באמצעות רגיעה, אלא באמצעות אימוץ מדיניות תקיפה ואכזרית יותר כלפי עזה.
למרות זאת, הגורם האמריקאי נותר מרכיב מכריע בקביעת גבולות הפעולה הישראליים. ארה״ב היא זו שהציעה מלכתחילה את תוכנית הפסקת המלחמה, והיא זו שהפעילה לחץ כדי לכפות אותה על ישראל. אולם השאלה המרכזית נותרת: האם וושינגטון תמשיך ללחוץ על ישראל במהלך תקופה פוליטית אמריקאית רגישה כמו בחירות? והאם הממשל האמריקאי יסכים לפתוח שלוש חזיתות לחץ במקביל מול ישראל - איראן, לבנון ופלסטין גם יחד?
כאן בולט ייחודו של התיק הפלסטיני בתודעה הביטחונית והפוליטית הישראלית. תיק זה אינו נתפס כסוגיה ביטחונית חולפת, אלא כמהות הסכסוך וכמקור האיום המרכזי - במיוחד לאחר 7 באוקטובר. לכן, כישלון המשא ומתן על השלב השני עשוי להעניק לישראל “אור ירוק” אמריקאי עקיף להסלמה צבאית, ביטחונית, כלכלית וחברתית נגד רצועת עזה.
בהקשר הזה ניתן להבין גם את ההתעקשות הישראלית להציב את פירוק הפלגים הפלסטיניים מנשקם כתנאי בסיסי למעבר לשלב השני. ישראל מבקשת לוודא שתנאי זה ייושם במלואו, בהתאם לתפיסה ביטחונית פתוחה שאינה מוגבלת בערבויות ברורות או בלוחות זמנים מוגדרים, לפני כל דיון בהתחייבויות פוליטיות או הומניטריות הנוגעות לשלב הבא.
התנהלות זו אינה קשורה רק לניסיונו של בנימין נתניהו לצבור הישגים פוליטיים לקראת בחירות עתידיות, אלא משקפת אסטרטגיה ישראלית רחבה יותר שמטרתה לדחוף את הפלגים הפלסטיניים לדחות את ההצעה הזו. ואז ישראל ניצבת בפני שתי אפשרויות שמשרתות זו את זו:
הראשונה -להשאיר את עזה במצב של “לא מוות ופחות מחיים” למשך זמן רב ככל האפשר, באמצעות המשך המצור, הלחץ ומניעת התאוששות מלאה;
והשנייה -יצירת התנאים הפוליטיים והצבאיים לחזרה למלחמה או לשינוי אופי ההתערבות הצבאית הישראלית בכל עת שתראה צורך בכך.
בשני המקרים, עזה נותרת תחת לחץ מתמשך, והאופק לשיבה לחיים נורמליים נותר סגור.
כותרות הלחץ בשלב הבא צפויות לכלול כמה מסלולים מקבילים, ובראשם הרחבת “האזור האפס” או האזורים החוצצים, הגברת קצב החיסולים, פיתוח פעילותן של קבוצות מקומיות הקשורות לכיבוש, וכן ביצוע פעולות צבאיות מוגבלות מהקרקע או מהאוויר - כפי שנראה בהפצצת מתחם מגורים במחנה שאטי.
ניתן להוסיף גם גורם חמישי: חיפוש אחר מנגנונים שידחפו את התושבים להגר מחוץ לעזה, למרות ההתנגדות המצרית המוצהרת לכל תרחיש של גירוש המוני.
בסיכומו של דבר, נראה כי ישראל אינה מתייחסת ל“יום שאחרי” בעזה כסיום המלחמה, אלא כשלב חדש של ניהול הסכסוך בכלים שונים ומורכבים יותר.
לכן, האפשרויות העומדות בפני עזה נעות בין הרע לגרוע ולגרוע ביותר, בתוך מציאות אזורית ובינלאומית מורכבת ביותר.
מכאן שכל בחירה פלסטינית בשלב הבא, תהיה אשר תהיה, תישא עמה מחירים והשלכות כבדות - מה שהופך את הצורך בתוכנית אסטרטגית פלסטינית ברורה לדחוף יותר מאי פעם, לא רק כדי להתמודד עם השלכות המלחמה הנוכחית, אלא גם כדי להתמודד עם השינויים הגדולים שישראל מבקשת לכפות על עתידה של רצועת עזה ועל זהותה הפוליטית והדמוגרפית.