לפי המדור לעניינים בינלאומיים בסוכנות הידיעות טסנים, ראש ממשלת ישראל בנימין נתניהו אמר בכעס ובחוסר אונים בשבוע שעבר: "כמעט לא עובר יום שארדואן לא קורא להכחדת מדינת ישראל. אנחנו מתייחסים ברצינות רבה למילים האלה.. ואנחנו גם נפנה את תשומת ליבם של ידידנו האמריקניים לאמירות הללו".
אמירה זו חורגת מהצהרה דיפלומטית ומשקפת את הפחד והאימה של רשויות ישראליות מפני הסכנה הגוברת של מדיניותה האזורית של אנקרה נגד תל אביב.
בשבועות האחרונים, הסכסוך המילולי בין רשויות טורקיות וישראליות עלה שוב לכותרות החדשות. כלי תקשורת ישראליוים כותבים בגלוי על "אפשרות של מלחמה עם טורקיה" ורואים במדינה זו, יחד עם פקיסטן, "האיום העתידי הניצב בפני ישראל אחרי איום איראן". זאת למרות העובדה שעד לפני מספר שנים, שני הצדדים ניהלו יחסים דיפלומטיים וכלכליים יציבים ומשמעותיים, וכיום עדיין יש להן ידידים משותפים בוושינגטון. אולם, מה הביא להסלמת המתיחות בין אנקרה לתל אביב? את התשובה יש לחפש לא בדבריו של ארדואן, אלא בסיוט של שינוי מאזן הכוחות במזרח הים התיכון, שאילץ אף את שרת המדע הישראלית לאיים על אנקרה.
דיבור על מלחמה כבר הפך להרגל היסטורי במערכת השלטונית הישראלית. כמובן, מה שחדש בתקופה זו הוא רמת האיומים והשחקנים המביעים אותם. בהתבטאויות נדירות בפוליטיקה העולמית, שרת המדע הישראלית "גילה גמליאל" תיארה את טורקיה כ"איום ממשי על עתיד תושבי ישראל", והדגישה כי "אין ספק שטורקיה תהפוך לזירה שעלולה להוות איום ממשי עלינו בעתיד".
אבל מדוע טורקיה הפכה פתאום למוקד האיומים הללו? מה שגורם לדאגה בממשלת נתניהו בנוגע לאנקרה בימים אלה הם דיווחים בתקשורת על האפשרות שארה''ב תמכור מטוסי קרב מדגם F-35 מדור חמישי לטורקיה. תפיסת הביטחון של ישראל התבססה תמיד על "עליונות צבאית איכותית" מוחלטת באזור, ורכש F-35 על ידי חיל האוויר הטורקי מאתגרת את העליונות האווירית הזו מול שחקן אזורי. דאגה זו החריפה עקב האינטרסים המנוגדים של שתי המדינות בסוריה לאחר הפלת משטר בשאר אל-אסד, כי ישראל רואה בהשפעתה הגוברת של טורקיה על דמשק איום ואנקרה מגנה את התקפות ישראליות על התשתיות הסוריות.
בתגובה ללחץ זה, ישראל הוציאה מארגז הכלים הפוליטי שלה כלי חדש - הכרה ב"שואה הארמנית" על ידי האימפריה העות'מאנית – מה שננטש במשך שנים עקב יחסים אסטרטגיים עם אנקרה, והיום פשוט הפך למנוף לחץ על טורקיה.
התנהגות זו מזכירה דפוס מוכר: משטר ששוקל כל העת תקיפת מדינות באזור. כאשר מנהיגי ישראל מדברים על "הזירה הטורקית", אין לראות זאת כרטוריקה של בחירות, אלא כביטוי של אותה גישה שהובילה להרס עזה, להתקפות על ביירות, ועיניה נשואות כיום לאופקים חדשים. אזהרתו של נתניהו ל"ידידים אמריקאיים" על הסכנה שבשינוי מאזן הכוחות בין אנקרה לתל אביב משלימה גם היא את הפאזל - ניסיון לגרור את וושינגטון לעימות פרוקסי מול אנקרה, באמתלה של הגנה על הביטחון הלאומי של ישראל.
סיכום
התעקשותה של ישראל לראות בטורקיה איום, חורגת מהפגנת כוח, ומשקפת למעשה חרדה עמוקה משינוי משוואות אזוריות. משטר ששרת המדע שלו נראה כמו בכירה ביטחונית וכלי התקשורת שלו מפרטים את המטרות הבאות במלחמותיו האינסופיות של נתניהו אינו מבצר איתן, אלא מצודה רעועה המבוססת על פחד ומיליטריזם.
תחושת הסכנה של נתניהו מעמדותיו האנטי-ישראליות האחרונות של ארדואן, האפשרות של אישור שבשתיקה של טראמפ לאנקרה לשוב לפרויקט מטוסי הקרב F-35, הניסיון להעלות מחדש את הנושא המכונה "השואה הארמנית" ולהכיר בו כרצח עם על ידי ממשלת נתניהו, וחילוקי הדעות הברורים בין הצדדים במהלך המלחמה מול איראן, אלה הן רק דוגמאות ספורות למחלוקות הרבות שהשפיעו על היחסים בין שני הצדדים בחודשים האחרונים עקב מדיניות הכיבוש של ישראל ותחושת הסכנה של הרשויות הטורקיות, וכתוצאה מכך, הובילו להגברת השיח האנטי-ישראלי בקרב הרשויות והאזרחים הטורקיים.