לאחר סיום מלחמת העולם השנייה בשנת 1945, ארצות הברית הופיעה כמעצמת-על עולמית ועיצבה את מדיניות החוץ שלה על בסיס הרחבת ההשפעה וריסון מה שכינתה "איום קומוניזם".
ארה״ב הגבירה את ההתערבויות הצבאיות והחשאיות שלה במדינות השונות בעולם לאחר מלחמת העולם השנייה. להתערבויות האלה שכללו הפיכה, מבצעים חשאיים של ה-CIA, תמיכה במשטרי דיקטטורה ומלחמות פרוקסי, היו השלכות עמוקות על הפוליטיקה, על הכלכלה ועל זכויות האדם של המדינות המכוונות.
הפעולות האלה התבצעו תחת מסווה מאבק בקומוניזם, אבל למעשה המטרה העיקרית שלהן הייתה בלימת הקמתן של ממשלות שנקטו בנתיב פיתוח עצמאי ממדיניות החוץ של ארה״ב. הדוגמה לכך היא ההפיכה של ה-CIA בגואטמלה.
אחת הפעולות היא ההפיכות הכושלות של ה-CIA בשנים 1956 ו-1957. כמובן, ה-CIA ניסה להתערב בסוריה פעמים נוספות גם בעשורים לאחר מכן, אבל אנו נעסוק בכך בדוחות הבאים.
סוריה הייתה מדינה קטנה במזרח התיכון שנקטה מדיניות של ניטרליות כלפי המלחמה הקרה וסירבה לקבל סיוע צבאי מארצות הברית. מדיניות זו עוררה דאגה בארצות הברית והובילה לשני ניסיונות הפיכה כושלים.
ארצות הברית התערבה במדינות רבות בעולם השלישי, כלומר במדינות מתפתחות, כדי למנוע את התפשטות ההשפעה הסובייטית. התערבויות אלו היו לרוב חשאיות ובוצעו על ידי גופים כגון ה-CIA, סוכנות הביון המרכזית של ארצות הברית. מטרתן העיקרית הייתה להפיל ממשלות שארצות הברית תפסה כבעלות נטייה שמאלית או כניטרליות ושעלולות היו להתקרב לברית המועצות.
אחד המקרים הללו הוא סוריה בשנים 1956 ו-1957. סוריה הייתה מדינה קטנה באזור מערב אסיה שנקטה מדיניות של ניטרליות כלפי המלחמה הקרה וסירבה לקבל סיוע צבאי מארצות הברית. מדיניות זו עוררה דאגה בארצות הברית והובילה לשני ניסיונות הפיכה כושלים. בדוח זה, בהתבסס על מסמכים היסטוריים וזיכרונותיהם של בכירים אמריקנים, נסביר את האירועים צעד אחר צעד. נציג את הרקע באופן פשוט וברור, כך שניתן יהיה להבין את עיקר הסיפור ללא צורך בחיפוש נוסף.
רקע היסטורי: סוריה בשנות ה-50
סוריה קיבלה את עצמאותה בשנת 1946 מהשלטון הקולוניאלי הצרפתי, שנמשך גם לאחר מלחמת העולם השנייה, אך מיד לאחר מכן התמודדה עם חוסר יציבות פוליטית. ממשלות התחלפו בתדירות גבוהה וכיהנו לתקופות קצרות, והצבא מילא תפקיד מרכזי בפוליטיקה. סוריה הייתה חלק מהעולם הערבי והתמודדה עם סוגיות אזוריות כגון הסוגיה הפלסטינית, כלומר הקמתה של ישראל בשנת 194, והמלחמות בין הערבים לישראל.
בתקופה זו הופיע נשיא מצרים "גמאל עבד אל-נאצר" כסמל של הלאומיות הערבית. ב-26 ביולי 1956 הלאים נאצר את תעלת סואץ, שהייתה נתיב מרכזי למסחר העולמי מאירופה לאסיה ונמצאה בשליטת בריטניה וצרפת.
צעד זה עורר את זעמן של בריטניה וצרפת והוביל למשבר סואץ, כלומר למלחמה שישראל, בריטניה וצרפת פתחו נגד מצרים. עם זאת, ארצות הברית לא תמכה במהלך זה בשל חששותיה מהתקרבות אירופה לברית המועצות ופעלה להפסקתו.
סוריה בהשפעתו של נאצר בחרה במדיניות של ניטרליות, כלומר התחייבה שלא להצטרף לא לגוש המערבי, שכלל את ארצות הברית ובעלות בריתה, ולא לגוש המזרחי. ניטרליות זו התבטאה גם בדחיית סיוע כלכלי וצבאי מארצות הברית.
בשנת 1955 העבירה ארצות הברית חוק בשם "חוק הביטחון ההדדי", אשר התנה את מתן הסיוע הצבאי במה שכונה "תמיכה בעולם החופשי", כלומר באידאולוגיה הקפיטליסטית. החוק גם דרש ממדינות לתמוך במדיניות החוץ של ארצות הברית במסגרת מה שכונה "המאבק בקומוניזם".
במקרה של סוריה, משמעות החוק הייתה שממשלת המדינה נדרשה לאפשר הצבת יועצים צבאיים אמריקאיים בשטחה, וכן להתחייב שלא להלאים חברות זרות. סוריה דחתה תנאים אלה, משום שלא רצתה לאבד את עצמאותה הפוליטית והצבאית.
עם זאת, ממשלות סוריה לא הלאימו אף חברה אמריקאית והיו ברובן שמרניות. אך גורמים אמריקאים לא היו מוכנים לקבל כל מהלך עצמאי במדיניות החוץ של המדינה וכל סימן לניטרליות או לעצמאות סווג על ידם כ"נטייה שמאלית" וכ"סכנת חדירה סובייטית".
החששות האמריקאיים לפי מסמכי המועצה לביטחון לאומי
המסמכים מראים כי החששות האמריקאיים החלו בעקבות הצהרה מרכזית אחת. בשנת 1956 הצהירו מזכיר המדינה של ארצות הברית "ג׳ון פוסטר דאלס" וראש ה-CIA, אחיו "אלן דאלס" כי ניטרליות היא מושג "מיושן, בלתי מוסרי וקצר-רואי". הם האמינו שכל ממשלה שתישאר ניטרלית במהלך המלחמה הקרה תיפול במוקדם או במאוחר לידי ברית המועצות ולדעתם תפיסה זו הייתה נכונה במיוחד במקרה של סוריה.
במסמכים הסודיים של המועצה לביטחון לאומי, אשר הוסרה מהם החסות הסודית שנים רבות לאחר מכן, ניתן למצוא ביטויים לחששות אלה. במסמכים נכתב כי מדיניות ניטרלית זו בסוריה עלולה להוביל להשתלטות מלאה של כוחות שמאל או קומוניסטים; וכי סוריה מחויבת יותר מכל מדינה ערבית אחרת למדיניות של ניטרליות בעלת גוון אנטי-מערבי. אם תיפול לידי השמאל, כך נטען, יעמדו בסכנה האינטרסים האמריקאיים בתחום הנפט וכן ביטחונה של ישראל.
לישראל היה תפקיד חשוב בחששות אלה. אמנם בשנות ה-50 עדיין לא קיימה ארצות הברית את מערכת היחסים המיוחדת הקיימת כיום עם המדינה, אך היא ראתה בה בעלת ברית בלתי רשמית מול ההשפעה הסובייטית והלאומיות הערבית. עם זאת, יש לציין כי ארצות הברית הייתה המדינה הראשונה שתמכה בעצמאותה של מדינת ישראל.
לפיכך, במקביל, שיקולי ביטחון הנוגעים להמשך קיומה של ישראל מילאו תפקיד מרכזי במדיניות החוץ של וושינגטון. ארצות הברית ראתה בסוריה לא רק מדינה העלולה להתקרב לברית המועצות, אלא גם גורם פוטנציאלי לערעור ביטחונה של ישראל.
סוריה, בשל גבולה הארוך עם פלסטין הכבושה (כ-76 קילומטרים ברמת הגולן הכבושה), תמיכתה בתנועות פלסטיניות והעימותים הצבאיים החוזרים(כגון חילופי התקיפות בשנת 1956), נתפסה כ"עורק חיים" של היציבות האזורית.
שגריר ארצות הברית בדמשק באותה תקופה "ג׳יימס מוס ג׳וניור" הרחיק לכת אף יותר את החששות. הוא הזהיר כי ממשלה סורית עצמאית שאינה כפופה לארצות הברית עלולה להפעיל לחץ על טורקיה, בעלת ברית מרכזית של נאט״ו ולערער את כל שרשרת ההגנה המערבית באזור.
אולם בפועל לא הייתה כל ראיה לפעילות בלתי חוקית או מסוכנת מצד הקומוניסטים הסורים. פעילותם הסתכמה במאמץ פוליטי להשיג השפעה בצבא, בחברה ובתקשורת-בדיוק כפי שעושה כל מפלגה פוליטית אחרת בעולם.
למרות זאת, בעיני גורמים אמריקאיים, עצם המאמץ הרגיל הזה להשגת השפעה נתפס כ"חדירה" ו"השתלטות" וכביטוי לרוע מוחלט. הצגת האיום בצורה זו סללה את הדרך למזימות אזוריות. באותה תקופה עיראק (שהייתה נתונה להשפעה בריטית) שיתפה פעולה עם לונדון במטרה להפיל את ממשלות סוריה ומצרים.
בריטניה הפעילה לחץ על ארצות הברית להצטרף לתוכנית זו. ה-CIA הסכים בסופו של דבר להניח לעת עתה לנאצר (מנהיג מצרים) ולהפוך את סוריה ליעד המרכזי. החלטה זו הייתה המשך לאותו דפוס פעולה שיושם קודם לכן בהפיכה באיראן בשנת 1953: ה-CIA ובריטניה הדביקו למוחמד מוסאדק- ראש ממשלתה הלאומני של איראן-את תווית "הסכנה הקומוניסטית", הפילו אותו, החזירו את השאה לשלטון והשיגו שליטה במשאבי הנפט. התוכנית הייתה שסוריה בשנים 1956 ו-1957 תהיה הקורבן הבא של אותו דפוס פעולה.
ניסיונות ההפיכה: שני מבצעי CIA כושלים
המבצע הראשון: יולי–אוקטובר 1956 (מבצע Straggle)
ביולי 1956 התקיימה פגישה חשאית בדמשק, שסימנה את תחילתו של מבצע בשם "Straggle" להפלת ממשלת סוריה. בפגישה זו ישבו סביב שולחן אחד האנשים הבאים:
• "וילבר קריין איבלנד", אדם שהושאל מהמועצה לביטחון לאומי של ארצות הברית ל-CIA כדי להשתתף במשימות במזרח התיכון
• "ארצ׳יבלד רוזוולט", אחד מבכירי ה-CIA הוא היה נכדו של נשיא ארצות הברית לשעבר "תאודור רוזוולט" ובן דודו של "קרמיט רוזוולט"; קרמיט היה המוח המתכנן מאחורי ההפיכה של שנת 1953 נגד ממשלתו של "מוחמד מוסאדק" באיראן
• "מיכאיל ב׳ איליאן", שר החוץ לשעבר של סוריה ומנהיג המפלגה השמרנית-פופוליסטית.
איליאן, שביקש להפיל את ממשלת סוריה, הציג תוכנית מפורטת. הוא אמר כי כדי שההפיכה תצליח, יש להשתלט על תחנות הרדיו של דמשק ו"חלב", כדי שניתן יהיה להכריז על הממשלה החדשה. בנוסף, היה צורך לשחד קצינים בכירים בצבא כדי לזכות בתמיכה צבאית ולהעמיד לרשות המבצע די כסף כדי שהעיתונים שהיו תחת השפעת מצרים וסעודיה יעברו לידי תומכי ההפיכה.
הוא הדגיש בביטחון רב כי ניתן לבצע זאת לחלוטין באמצעות כסף ומשאבים אמריקאיים בלבד, ללא מעורבות של אף מדינה מערבית או ערבית אחרת.
בהתאם לתוכנית זו, ההפיכה תוכננה ל-25 באוקטובר 1956. אחד מקציני הצבא הבכירים של סוריה, קולונל "פאאיז כבאני" יחד עם קצינים בכירים נוספים, היו אמורים להשתלט על הערים המרכזיות בסוריה-דמשק, חלב, חומס וחמאה- ובמקביל לסגור את גבולות סוריה עם ירדן, עיראק ולבנון כדי למנוע כל סיוע להיכנס למדינה. לאחר מכן היו תחנות הרדיו מודיעות כי ממשלה חדשה עלתה לשלטון.
איליאן עצמו היה אמור להכין את האזרחים הנאמנים לו, שעד שבוע לפני ההפיכה כלל לא ידעו את פרטי התוכנית, להקמת הממשלה החדשה. העלות הכוללת של המבצע עמדה על 500 אלף לירות סוריות, שוות ערך לכ-167 אלף דולר באותה תקופה, סכום השווה כיום לכ-1.5 מיליון דולר לאחר התאמת אינפלציה.
אולם איליאן הציב תנאי חיוני: המורדים היו זקוקים לערבות מדרג השלטון הגבוה ביותר בארצות הברית, שלפיה וושינגטון לא רק תתמוך בהפיכה, אלא גם תכיר מיד בממשלה החדשה. הוא אף הציע קוד מוסכם שיאשר את תמיכת ארצות הברית.
באפריל 1956 הכריז הנשיא אייזנהאואר בהצהרה רשמית: "ארצות הברית תעמוד מול כל תוקפנות במזרח התיכון, בכפוף לאישור הקונגרס" הצעתו של איליאן הייתה שאם ג׳ון פוסטר דאלס יחזור על משפט זה בין 16 ל-18 באוקטובר 1956, מכל סיבה שהיא, בנאום או במסיבת עיתונאים, החזרה על הדברים תיחשב בעיני המורדים בסוריה כאור ירוק וכערבות רשמית מצד וושינגטון.
וושינגטון הסכימה מיד. ב-16 באוקטובר חזר דאלס על אותו משפט בדיוק במסיבת עיתונאים, בתגובה להתקפות ישראל על ירדן. כך הבינו המורדים הסורים כי ההפיכה זכתה לאור הירוק של וושינגטון.
עם זאת, כבר קודם לכן, ב-26 ביולי 1956, התרחש אירוע גדול ששינה את העולם הערבי: "גמאל עבד אל-נאצר" הכריז על הלאמת תעלת סואץ. צעד זה, שאיים ישירות על האינטרסים של בריטניה וצרפת, הפך את נאצר לגיבור הבלתי מעורער של העולם הערבי.
איליאן הזהיר מיד את איבלנד כי כעת כל שיתוף פעולה עם מעצמות מערביות להפלת ממשלה ערבית הוא בלתי ניתן להגנה מבחינה פוליטית ומסוכן, משום שהסורים והערבים יראו בכך בגידה בלאומיות הערבית. משבר סואץ סיבך את תכנון ההפיכה, אך האמריקאים התעקשו להמשיך.
למרות חששות אלה, דחה איליאן את מועד ההפיכה ל-30 באוקטובר- חמישה ימים לאחר התאריך המקורי- משום שקולונל כבאני דיווח שאנשיו עדיין אינם מוכנים לחלוטין. אולם לפנות בוקר ב-30 באוקטובר הופיע איליאן, נסער ומודאג, בביתו של איבלנד בביירות.
הוא צעק: "אמש תקפו הישראלים את מצרים, וכעת הם מתקדמים ישירות לעבר תעלת סואץ! איך ביקשתם מאיתנו להפיל את ממשלתנו בדיוק ברגע שבו ישראל פתחה במלחמה נגד מדינה ערבית?" (למעשה, המתקפה הישראלית החלה בליל 29 באוקטובר, אך הידיעה עליה הגיעה רק מאוחר יותר).
צירוף מקרים זה-המתקפה הישראלית על מצרים בשיאו של משבר סואץ- טרף את כל הקלפים. איליאן ותומכיו לא יכלו להרשות לעצמם להסתכן בזעם הציבור הערבי. כתוצאה מכך, מבצע "Straggle" נכשל עוד לפני שהחל ובוטל.
המבצע השני: מרץ-אוגוסט 1957 (מבצע Wappen)
כישלון מבצע "Straggle" באוקטובר 1956 לא רק שלא עצר את וושינגטון, אלא אף העמיק את החשש מפני הנייטרליות של סוריה. ארצות הברית המשיכה להאמין כי הנייטרליות של דמשק תוביל בסופו של דבר לשליטה סובייטית מלאה.
חשש זה התעורר מחדש בתחילת 1957 והוביל לניסיון הפיכה נוסף. הפעם המבצע נודע בשם "Wappen" ובניגוד לניסיון הקודם היה ישיר ומסוכן יותר. מטרתו העיקרית הייתה להחזיר לשלטון דיקטטור ימני.
בינואר 1957 קיבל הנשיא אייזנהאואר דו״ח מה-CIA שהזהיר כי הממשלה הסורית החדשה היא בעלת נטייה שמאלית מובהקת. כמה חודשים לאחר מכן אישרו מסמכים פנימיים של מחלקת המדינה האמריקאית את החשש הזה והצביעו על מגמה של תמיכה גוברת בברית המועצות בתוך הצבא הסורי.
גם בריטניה, שעדיין כעסה על הלאמת תעלת סואץ, הפעילה לחץ על ארצות הברית לקדם שינוי משטר בסוריה-לא רק כדי למנוע השפעה סובייטית, אלא גם כדי להבטיח את נטייתה של דמשק לכיוון המערב.
הפעם היה זה קרמיט רוזוולט, אותו מתכנן מרכזי של ההפיכה המוצלחת באיראן בשנת 1953, שקיבל לידיו את ניהול המבצע. הוא החליט לשלוח לשטח איש מקצוע אמיתי: הווארד רוקי סטון, איש CIA אגדי בן 32, שהיה שותפו של רוזוולט באיראן ונודע במיומנותו בתכנון וביצוע הפיכות.
סטון נשלח לדמשק באביב 1957 ופעל תחת הכיסוי של מזכיר שני לעניינים פוליטיים בשגרירות ארצות הברית. מטרת מבצע "Wappen" הייתה להחזיר לשלטון את "אדיב שישכלי", הדיקטטור הימני לשעבר של סוריה, ששלט בין 1949 ל-1954 ולאחר הפלתו חי בחשאי בלבנון.
לצורך ביצוע ההפיכה הכניס ה-CIA למשחק דמות מפתח נוספת: ראש מנגנון הביטחון לשעבר של שישכלי "איבראהים חוסייני". הוא הגיע ללבנון באמצעות דרכון מזויף של ה-CIA לאחר מכן הוברח לסוריה במכונית דיפלומטית אמריקאית, כשהוא מוסתר בתא המטען, וחצה כך את הגבול.
חוסייני היה אמור להיפגש עם קציני צבא ולהבטיח להם ששישכלי ישוב לשלטון וכי ארצות הברית תעניק תמיכה מלאה לממשלה החדשה. בתמורה לשיתוף פעולה הובטחו להם הטבות כספיות ופוליטיות, כולל שוחד במזומן שקיבלו הקצינים.
אולם הדברים לא התנהלו לפי התוכנית. במקום לשתף פעולה, העבירו הקצינים הסורים את כספי השוחד לראש המודיעין הסורי, קולונל "עבד אל-חמיד סראג׳", ודיווחו לו על כל פרטי המזימה. סראג׳, שנחשב לאחד מאנשי הביטחון החזקים ביותר בסוריה, פעל מיד.
באוגוסט 1957 גירשה ממשלת סוריה שלושה דיפלומטים אמריקאים: קולונל "רוברט מולוי", הנספח הצבאי של שגרירות ארצות הברית; "פרנסיס ג׳טון", סגן הקונסול וקצין CIA מקצועי; "הווארד רוקי סטון" ששימש כמזכיר שני לעניינים פוליטיים.
בהודעה רשמית מסרה ממשלת סוריה כי סטון יצר תחילה קשר עם המפלגה הלאומנית הסורית-החברתית, שהייתה מחוץ לחוק, ולאחר מכן שיתף פעולה עם קציני צבא לצורך ביצוע הפיכה. חוסייני הבטיח להם סיוע אמריקאי בהיקף של 300 עד 400 מיליון דולר בתמורה לשלום עם ישראל.
מחלקת המדינה האמריקאית הגדירה את הטענות הללו כ"סילוף מוחלט של האמת", ובצעד חסר תקדים גירשה את שגריר סוריה וכן מזכיר שני מהשגרירות הסורית. הייתה זו הפעם הראשונה מאז 1915 שבה ארצות הברית גירשה שגריר זר.
גם הניו יורק טיימס, במקום לחקור את אמיתות הטענות, כתב כי ייתכן שסוריה המציאה את סיפור הריגול כדי להסיט את תשומת הלב מהמשא ומתן שלה עם מוסקבה, או שפעלה בהשפעת ברית המועצות.
כתוצאה מכך, מבצע "Wappen" בדומה למבצע "Straggle" נחשף ונכשל עוד לפני שהחל. אולם הפעם לא נפגעה רק תוכנית חשאית, אלא גם היוקרה הדיפלומטית של ארצות הברית במזרח התיכון. סוריה לא רק התקרבה עוד יותר לברית המועצות, אלא גם איבדה את אמונה במערב- וזה היה בדיוק מה שוושינגטון ביקשה למנוע.
סיכום
ארצות הברית תכננה שתי הפיכות בסוריה לא בגלל איום קומוניסטי ממשי, אלא כדי למנוע את עצמאותה הפוליטית והכלכלית של מדינה ניטרלית. החשש המרכזי של וושינגטון היה שסוריה תצא מתחום השליטה המערבי ותתקרב לברית המועצות, גם אם התקרבות זו תתבטא רק בקבלת סיוע צבאי.
גם ההגנה על האינטרסים הנפטיים (צינורות הנפט מעיראק לים התיכון), ביטחונה של טורקיה ושל נאט״ו, וכן יציבותה של ישראל מילאו תפקיד בהחלטה זו. מסמכים מסווגים של המועצה לביטחון לאומי מראים שלא הייתה כל ראיה לחדירה קומוניסטית ממשית או לפעילות ריגול סובייטית. מה שארצות הברית כינתה "מגמה שמאלית" היה למעשה ניטרליות פוליטית ופעילותן של מפלגות לאומיות.
במקביל, בריטניה, שעדיין כעסה על הלאמת תעלת סואץ בידי נאצר, עודדה את ארצות הברית לבצע הפיכה בסוריה ובמצרים. מטרתה של לונדון הייתה להשיב את השפעתה הקולוניאלית באזור ולשלוט מחדש בנתיבי הנפט. אולם משבר סואץ (1956) החליש את הברית המערבית: ארצות הברית מתחה ביקורת על המתקפה של ישראל, בריטניה וצרפת נגד מצרים, כדי למנוע מהעולם הערבי להתקרב לברית המועצות.
מחלוקת זו אילצה את ארצות הברית להניח לעת עתה לנאצר ולהתמקד אך ורק בסוריה- החלטה שבסופו של דבר הובילה לכישלונן של שתי ההפיכות.
ברמה העולמית, כישלונות אלה הפכו את ה-CIA לזהיר יותר, אך לא עצרו את דפוס ההתערבות החשאית- אלא רק הפכו אותו למורכב יותר. בסופו של דבר, הפחד המוגזם מפני הקומוניזם הפך בעצמו לאחד הגורמים המרכזיים לחוסר היציבות במזרח התיכון.