העימות בין וושינגטון לטהראן נכנס לצומת היסטורית ורגישה, כאשר הנשיא האמריקאי דונלד טראמפ מוצא את עצמו כיום במצב משברי שלא דמיין כאשר החל התוקפנות בסוף פברואר האחרון. לאור ההתעקשות האיראנית התקיפה על סגירת מצר הורמוז והתניית פתיחתו בהסרה מלאה וסופית של כל הסנקציות, השתנה מאזן הכוחות באופן דרמטי לטובת איראן.
מה שחולל את השינוי המהותי הזה הוא העמידה האיראנית חסרת התקדים והמסר התקיף שהעבירו הכוחות המזוינים של איראן — הצבא ומשמרות המהפכה — שהוכיחו יכולת גבוהה לשלוט במעברי מים אסטרטגיים. התיאום הצבאי הזה, לצד התמיכה העממית הרחבה בהנהגה הפוליטית למרות עוצמת המלחמה, דחק בפועל את טראמפ ל“פינה”, ואילץ אותו לחפש בין אפשרויות מצומצמות ויקרות, תוך ניסיון להציג את הירידה בקצב הפעולות הצבאיות ואת הנסיגה ההדרגתית של כלי השיט האמריקאיים כמהלך אסטרטגי מחושב — מחשש שהציבור האמריקאי יתפוס זאת כתבוסה הצבאית הגדולה ביותר מאז וייטנאם.
הצטמצמות האפשרויות הצבאיות והחיפוש אחר מוצא
עם דעיכת עוצמת ההפצצות האוויריות והעימותים הימיים הישירים, לא נותרו לטראמפ אלא אפשרויות “כירורגיות” מוגבלות. הוא מנסה כעת לבצע מה שניתן לכנות “נסיגה עדינה”, שבמסגרתה מוצאות מהאזור הספינות הגדולות החשופות לטילים איראניים, תוך ניסיון לפצות על כך באמצעות הגברת מבצעי “טיהור המוקשים” פי שלושה.
ייתכן שהדבר נעשה גם בעקבות לחצים מצד יועציו הקרובים של טראמפ, המזוהים עם בנימין נתניהו, המבקשים לבצע תקיפות מדויקות נגד מספר מתקני גרעין איראניים.
המטרה כאן איננה מלחמה כוללת, אלא ניסיון לשמור על שיט “כמעט יציב” בלי להיגרר לעימות ישיר שעלול להביא לטביעת נושאות מטוסים אמריקאיות — הסיוט הגדול ביותר של טראמפ לקראת בחירות האמצע בנובמבר הקרוב. במקביל, תקיפות נגד אתרי הגרעין יאפשרו לו לטעון כי “מנע מאיראן לצאת מהמשבר כמדינת סף גרעינית”.
התיק הסיני: ביקור בבייג׳ינג וניסיון לעסקת חליפין
הנשיא טראמפ מקיים ביקור רם דרג בבייג׳ינג ונפגש עם נשיא סין שי ג׳ינפינג. הביקור, שמתרחש בעיתוי רגיש, נועד בעיקר להפעיל לחץ על סין להפסיק להיות “הריאה” שדרכה נושם הנפט האיראני.
טראמפ מנסה לשכנע את ההנהגה הסינית להפסיק לייבא נפט איראני דרך מה שמכונה “בתי הזיקוק הקטנים” (teapot refineries), בתמורה להקלות בתחום המכסים על טכנולוגיה.
עם זאת, טראמפ מבין שבייג׳ינג רואה באיראן שותפה אסטרטגית ביוזמת “החגורה והדרך”, ולכן משימתו עלולה להיכשל או לדרוש ויתורים כבדים שיפגעו בכלכלה האמריקאית.
“פרויקט החירות” ובינאום המשבר: משאיפה לנסיגה
בניסיון להימלט מנטל העימות הישיר, העלתה בעבר הממשל האמריקאי רעיון להקים אזור ביטחוני מוגבר בתיאום עם עומאן, שיכלול נתיבי שיט חלופיים תחת הגנה צבאית אמריקאית ובינלאומית משותפת.
בנוסף הכריזו בכירים אמריקאים על “פרויקט החירות” (Project Freedom) — תוכנית צבאית־דיפלומטית שמטרתה להגן צבאית על אוניות מסחר התקועות במצר הורמוז באמצעות ספינות הצי האמריקאי.
אלא ששני הפרויקטים הללו ספגו מכה קשה שהובילה לנסיגה מהירה מהם. הסיבה לכך הייתה כישלונן של פריגטות אמריקאיות לעבור במצר הורמוז, לצד סירובן של מדינות אירופיות ואסייתיות — ובהן הודו ויפן — להסתבך בעימות צבאי ישיר עם איראן במעבר ימי צר וממולכד במוקשים ובטילים.
הנסיגה הזו העמיקה את בידודו של טראמפ והפכה את “האופציה הבינלאומית והצבאית” לסיסמה ריקה מול השליטה האיראנית בשטח.
“הלחץ המקסימלי”: הידוק נוסף של המצור הכלכלי
מאחר שהמלחמה הצבאית לא השיגה את יעדיה בשינוי ההתנהלות האיראנית, חזר טראמפ לכלי המועדף עליו — סנקציות כלכליות חונקות.
בתחילת החודש הטילה וושינגטון סנקציות על 35 גופים פיננסיים המרכיבים את מה שמכונה “בנקים בצל” של איראן — רשת מורכבת שאפשרה לטהראן לעקוף את המצור במשך שנים. לפי הכתבה, איראן ניהלה את הרשת הזו במיומנות גבוהה שהעידה על יכולות כלכליות ומודיעיניות יוצאות דופן.
הבית הלבן גם פרסם אזהרות חוזרות לחברות בינלאומיות שלא להעביר כספים לאיראן בתמורה למעבר במצר הורמוז, בטענה שהדבר מהווה “הפרת סנקציות”. לפי הדיווח, הכספים הללו משמשים את ממשלת איראן לשיקום גשרים, בתי ספר ומבנים שנהרסו בתקיפות אמריקאיות וישראליות.
באמצעות הלחץ הזה מנסה טראמפ להחריף את המצוקה בתוך איראן, בתקווה לערער את הלכידות הפנימית — אולם עד כה, כך נטען, המציאות דווקא חיזקה את ההתלכדות סביב המדינה.
אפשרות עסקת הדף האחד (The One-Page Deal)
האפשרות המפתה ביותר עבור טראמפ נותרת השגת “עסקת דף אחד” — הסכם קצר שיבטיח את פתיחת מצר הורמוז ואת הפסקת ההסלמה, בתמורה להקלה חלקית וזמנית בסנקציות.
כך יוכל טראמפ להציג עצמו בפני בוחריו כ“עושה שלום” שהציל את העולם ממלחמת עולם שלישית והוריד את מחירי הדלק.
אולם טהראן מסרבת שהסכם כזה יהפוך לשער לפירוק יכולותיה הגרעיניות או לפגיעה כלשהי בתוכנית הטילים הבליסטיים שלה. בנוסף, היא דורשת שההסכם יכלול הסרה מלאה של הסנקציות והפסקת “התוקפנות” בכל זירות “ההתנגדות”, ובראשן לבנון.
טראמפ בעין הסערה
נראה כי אסטרטגיית “שבירת העצבים” נטתה בסופו של דבר לטובת הצד שהפגין יכולת עמידה גבוהה יותר — כלומר, הצד האיראני.
טראמפ, שנכנס למלחמה עם סיסמאות של ניצחון מהיר, מוצא את עצמו כעת נאלץ להמציא שפה דיפלומטית שתצדיק את הנסיגה ותעטוף אותה במעטפת של “גמישות אסטרטגית”.
עמידתה של איראן לא רק הגנה על גבולותיה, אלא גם עיצבה מחדש את כללי העימות באזור, והותירה את אדון הבית הלבן מחפש במגירותיו אחר אפשרויות שאינן נראות באופק אלא כמרירות שבשתיית “כוס הרעל” שניסה להשקות בה אחרים.
טראמפ נמצא כעת במצב בלתי־מעורר קנאה: ככל שהוא מגביר את הלחץ, כך גובר נחישותה של טהראן; וככל שהוא נסוג, כך נראית וושינגטון חלשה יותר. זהו מבוי סתום שעשוי לקבוע את עתידו הפוליטי בחודשים הקרובים.